כנס יאיר שפירא – מראה המשקפת את מקומן המרכזי של אולפנות המחול מהפריפריה בתחום החינוך למחול בארץ / יונת רוטמן


מחול עכשיו,
גיליון 16

דצמבר 2009, עמ'  25-28

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה רוטנברג

מו"ל: תיאטרון תמונע

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט – המחלקה למחול

מומלץ לפתוח את הגיליון  המלא

כנס יאיר שפירא – מראה המשקפת את מקומן המרכזי של אולפנות המחול מהפריפריה בתחום החינוך למחול בארץ

יונת רוטמן

אולפנות המחול של המועצות האזוריות פזורות בכל הארץ, מהדרום ועד הצפון, ומקיימות את פעילותן בעיקר בפריפריה. כנס יאיר שפירא הוא כיום הפעילות היחידה המאגדת סביבה את כל אולפנות המחול של המועצות האזוריות. כנס זה הוא השריד האחרון לפעילות משותפת, ענפה וברוכה שייסדה חבורה של נשים שהתיישבו בקיבוצים בתחילת שנות החמישים, שיצרה את התשתית להקמת רוב אולפנות המחול הקיימות כיום. הכנס הוא כמו מראה, המשקפת את הפעילות רבת השנים שהניעו אותן הנשים. בראשית מאמר זה אתאר את הפעילות המתרחשת בכנס ואציג סקירה היסטורית, המגוללת את האופן שבו יצרו קהילות הנשים בקיבוצים את אולפנות המחול בפריפריה. אתאר גם באיזה אופן הן הפכו את האולפנות לגורם מהותי, ייחודי ומרכזי בתחום החינוך למחול בארץ.

כנס יאיר שפירא מתקיים משנת 1976 לזכרו של יאיר שפירא – רקדן צעיר ומוכשר שהספיק לרקוד בלהקת המחול הקיבוצית, בלהקת בת-שבע ובלהקת בת-דור, עד שנהרג ב-1973 במלחמת יום הכיפורים. שלוש שנים לאחר מותו יזמה צילה אונגר, שהיתה ראש המדור למחול בקיבוץ הארצי, יחד עם חרמונה לין ומשפחתו של שפירא, טקס חלוקת פרסים לזכרו. בטקס היו שותפות להקת המחול הקיבוצית ולהקת בת-שבע. שנה לאחר מכן הוחלט להפוך את הטקס לכנס, שבו ישתתפו תלמידי האולפנות. בכנס הראשון, שהתקיים בניר דוד, השתתפו כ-70 תלמידים. עם השנים גדל מספר המשתתפים (בכנס האחרון, לדוגמה, השתתפו 310 תלמידים) והורגש צורך לקיים את הכנס במקום גדול יותר. בשיתוף עם שאול גלעד, שניהל את האולפן למחול בעמק בית שאן, עבר הכנס לשם.

כיום משתתפות בכנס אולפנות המחול של הקיבוצים, להקת בת-שבע ולהקת המחול הקיבוצית. תלמידי האולפנות למחול מעלים בכנס הופעות, מתנסים בסדנאות בהנחיית טובי המורים למחול הפועלים בארץ, לומדים יצירות מהרפרטואר של להקת בת-שבע ולהקת המחול הקיבוצית וצופים ביצירותיהן העכשוויות של שתי הלהקות. בכל כנס מעניקים פרס על שמו של שפירא מטעם קרן חבצלת של הקיבוץ הארצי, שגם תומכת בכנס. הפרס מוענק לשלושה אנשים שתרמו למחול בישראל בביצוע, בכוריאוגרפיה, בחינוך ובניהול.

כנס יאיר שפירא משקף את העשייה המקצועית רבת השנים באולפנות המחול בקיבוצים. אחד המאפיינים הבולטים של הכנס הוא הרמה המקצועית הגבוהה שמציגים התלמידים במופעים השונים. מאפיין שני הוא הרצינות וההקשבה שמביאים אתם התלמידים. ניצה בהיר, המנהלת את הכנס מאז שנות השמונים, אמרה בהקשר זה: "ההתרגשות האמיתית בכנס היא לראות את הרצינות והתרבותיות שבה מתקבל הכנס על ידי התלמידים ומוריהם. חלק מהשיעורים מתקיימים בצפיפות, אבל התלמידים פועלים במסירות ומקבלים את המצב כמו שהוא. במופעים שורר שקט, המעיד יותר מכל על האיכות והתרבותיות של האוכלוסייה שנוכחת בכנס. כל מה שקורה בכנס הוא ביטוי חזק של תרבות המחול הנרכשת באולפנות המחול בחינוך ההתיישבותי"1.

הרמה הטכנית הגבוהה שמציגים התלמידים, כמו גם היחס הרציני והתרבותי שהם מגלים בכנס, אינם מובנים מאליהם. התלמידים המשתתפים בכנס חיים בפריפריה, לכאורה באווירה המנותקת מהעשייה בתחום המחול, שרובה מתרחשת במרכז. לריחוק מהמרכז יש שני חסרונות בולטים: הראשון הוא הקושי להביא לאולפנות בפריפריה מורים טובים ובעלי ניסיון, הנמצאים בשפע בערים הגדולות – תל אביב, חיפה וירושלים. השני הוא היכולת המוגבלת לחשוף את התלמידים לפעילות האמנותית העכשווית במחול, שמתרחשת בעיקר בתל אביב. מנהלי האולפנות התמודדו באופן מעורר הערכה עם שני החסרונות האלה. במשך השנים הם השכילו ליצור מאגר מורים מכובד ומקצועי מהפריפריה ומהמרכז, שבזכותו נשמרת הרמה הגבוהה של התלמידים, והם מקפידים על חשיפה של התלמידים לנעשה במחול העכשווי. חלקם אף מביאים יוצרים שונים לאולמות המחול באזורם. "אולפנות המחול נתונות ללחצים מסחריים ולמרות זאת הן שומרות על רמה מקצועית גבוהה, בזכות האנשים שמנהלים אותן", מדגישה בהיר. "מדובר בחבורה של אנשי מקצוע מסורים, שיעשו כל מאמץ לקדם את האולפן שלהם. הרצינות, החינוך והתרבותיות שמאפיינים אותם עוברים גם לתלמידים".

נשים מהוות את הרוב המכריע של מנהלי האולפנות שעליהם מדברת בהיר. כיום פועל ברוב האולפנות דור שני של מנהלות, שירשו את הדור הראשון (גם אליו השתייכו בעיקר נשים). לפיכך אפשר להשתמש בתואר מנהלות לתיאור העוסקים במלאכה זו. לכאורה, הרצינות והמסירות שמאפיינות את מנהלות האולפנות בקיבוצים – משני הדורות – אינן עניין ייחודי בתחום המחול. את הפעילות החינוכית הענפה בתחום המחול המתקיימת במרכז ובערים הגדולות ייסדו בעיקר נשים, שהקריבו רבות למען טיפוח דור העתיד של רקדנים, מורים וכוריאוגרפים בישראל. רוב הנשים האלה ניהלו בתי ספר פרטיים למחול. ייחודן של מנהלות האולפנות בקיבוצים בא לידי ביטוי ביכולתן לייסד מוסדות חינוך למחול בפריפריה, שלמרות הקשיים שצוינו לעיל נוהלו כגופים מקצועיים, ממש כמו בתי הספר למחול במרכז; הן גם הצליחו ליצור מערכת קשרים בין האולפנות השונות, שתרמה לחיזוקן.

שני תהליכים היסטוריים עוקבים השפיעו על הקמתן של האולפנות למחול ועל היחס המקצועי שקידמו המנהלות: א. התאגדותן של מורות למחול מהקיבוצים משנות החמישים; ב. ייסוד להקת המחול הקיבוצית ב-1970, שהיתה פרי פועלן של נשים אלו.

עד לשנות החמישים התיישבו בקיבוצים שונים כמה נשים – מורות למחול ורקדניות – שבחרו לחיות בחברה שיתופית ואידיאולוגית, אבל לא ויתרו על קיום פעילויות בתחום המחול במסגרתה. על הנשים האלה נמנו רחל עמנואל מקיבוץ חצור, צילה אונגר מניר דוד, יהודית ארנון מגעתון, שלומית רץ מעין המפרץ, עדה לויט מברקאי וקטיה דלקובה מיגור (אשל, 1991, עמ' 85-81).

באותן שנים הקיבוצים לא עודדו התמקצעות בתחומי האמנות השונים, ובכללם המחול. בחברה הקיבוצית ראו באמנות תחום המקדם את היצירה האינדיווידואלית והיוצר תחרות וריחוק בתוך החברה. תכונות אלה לא עלו בקנה אחד עם האידיאולוגיה השיתופית הקיבוצית. עם זאת, הקיבוצים עודדו אמנים לתרום לפעילות התרבותית והחברתית שהיתה בהם. כך קרה שהפעילות של הנשים בתחום המחול באותה תקופה באה לביטוי בשלושה תחומים עיקריים – שיעורי מחול (שכונו שיעורי ריתמיקה) לילדי הקיבוץ, הדרכת קבוצות מחול של תלמידים בוגרים ויצירת ריקודים לחגים השונים.

למרות ההזדמנות שהעניקו הקיבוצים לאותן נשים כמורות לריתמיקה, מייסדות קבוצות מחול ויוצרות של ריקודים, רובן חשו בדידות גדולה. מרביתן למדו מחול באירופה ובארצות הברית לפני שבאו לקיבוץ3. הניתוק ממרכזי המחול והריחוק מהמרכזים העירוניים בארץ, שם התרחשה פעילות המחול האמנותי, העיבה על יכולתן ליצור וללמד. המפנה החל ב-1952, אז הקימה עמנואל את המדור למחול במחלקה לתרבות והשכלה בקיבוץ הארצי. למדור זה חברו ארנון, רץ, אונגר ולויט. לפי אשל, המדור הוקם כדי "לגאול את חלוצי המחול האמנותי בקיבוצים מבדידותם, להרחיב את הידע שלהם ולהביא לידי כך שהחברה הקיבוצית תכיר בחשיבות עבודתם ותתקצב אותם" (אשל, 1991, עמ' 80). המדור ארגן השתלמויות שונות – תחילה בגבעת חביבה ובחיפה וכעבור כמה שנים בתל-אביב. חלק מההשתלמויות התנהלו במתכונת של מפגש שבועי על פני תקופה של כמה חודשים, אחרות היו השתלמויות מרוכזות שנערכו בקיץ בדרך כלל. בהשתלמויות לימדו הנשים עצמן וכן מורים מהעיר, כמו גרטרוד קראוס, נועה אשכול, נחום שחר, קאי לוטמן ועוד. בצוות המורים בלטה נוכחותה של קראוס. בשנות השישים התרחב מעגל המורים והרקדנים מהקיבוצים ונוספו אליו שמות כמו גבריאלה אורן, נעמי בהט, קוטי סביר, מוסה קדם, הדה אורן, עפרה אכמון, נעמי בהט, נורית כהן, חרמונה לין, צופיה נהרין, נירה נאמן, אריאלה פלד, נועה שפירא, תרצה שוהם, חינה קפלן ועוד.

פעילותן של הנשים חרגה מתחום ההשתלמויות. שלוש פעמים בשנה הן אירגנו כנסים, שבהם הציגו יצירות שהעלו עם התלמידים. קראוס נהגה להשמיע ביקורת על הריקודים. בספרה של אשל מספרת רץ: "לא היתה הופעה שלפני הפרמיירה שלה לא הזמנו את גרטרוד קראוס. היתה לה עין שידעה להגיד זה כן וזה לא, זה קשקוש, זאת לא אמת וזה נהדר" (אשל, 1991, עמ' 80). הן גם הוציאו לאור חוברת, שבה כתבו על השיטות והרעיונות שהנחו אותן בעבודתן.

הנשים שעסקו במחול בקיבוצים היו הראשונות שיצרו "קהילת מחול" בישראל. ההשתלמויות והמפגשים שניהלו בחסות המדור למחול של הקיבוץ הארצי יצרו קהילה תומכת, שעודדה התמקצעות בתחום המחול וחשפה את חברותיה לסגנונות המחול השונים. המודל שיצרו היה ייחודי וענה על צורכי האוכלוסייה שהשתתפה בו – אוכלוסייה חדורת מוטיבציה, שפעלה בפריפריה. למרות הריחוק מהמרכז, לאנשי קהילת המחול שהתפתחה בקיבוצים היו שני יתרונות בולטים על פני עמיתיהם מהמרכז. הראשון היה פעילותם תחת קורת הגג של המוסדות הקיבוציים: הקיבוץ הארצי תמך בפעילויות של המדור למחול והמועצות האזוריות תמכו באולפנות המחול האזוריות, שצמחו מתוך בתי הספר למחול הקיבוציים שניהלו נשים אלה. השני היה המרחק בין בתי הספר והאולפנות. מוסדות אלה לא חששו לאבד תלמידים לטובת הקולגות, בגלל המרחק הרב יחסית בין אולפנה אחת לאחרת. כך ירד המתח בין המורות והתפתחה תחרות בונה.

אולפנות המחול האזוריות צמחו מבתי הספר למחול שהקימו נשים אלו במוסדות החינוך העל יסודיים של הקיבוצים, שאליהם הגיעו תלמידים מקיבוצי האזור. "המוסד החינוכי", כפי שכונו בתי הספר העל יסודיים של הקיבוצים, היה שייך למועצה האזורית. בתי הספר למחול הפכו להיות אולפנות למחול כאשר המועצה האזורית שבחסותה פעל המוסד החינוכי החלה לתמוך בהם. מסיבה זו, רוב אולפנות המחול נושאות את שמן של מועצות אלו. שנים אחרות לאחר שהחלו לפעול האולפנות למחול, הן שירתו לא רק את תלמידי המוסד החינוכי, אלא גם את תלמידי בית הספר היסודי. כך נוצרה מערכת רב-גילית, שהעניק שירותי חינוך במחול לילדים מכיתות א' עד י"ב בקיבוצים.

מתחילת שנות השישים ועד לאמצע שנות השבעים הוקמו שמונה בתי ספר ואולפנות למחול בקיבוצים: ב-1960 ייסדו פלד וקפלן את האולפן הראשון למחול בתל-חי, ששירת את קיבוצי המועצה האזורית גליל עליון; ב-1965 הקימה ארנון את האולפן למחול שפעל בקיבוצי הגליל המערבי; ב-1965 ייסדה תמר ירדני יפה את האולפן למחול בעמק בית שאן; באותה שנה הקימו יסדו לין ואכמון4 את בית הספר למחול במשמר העמק, לטובת תלמידי מוסד שומריה; נועה שפירא פתחה בית ספר למחול במעברות, ששירת את הקיבוצים בעמק חפר; גבריאלה אורן ייסדה את בית הספר למחול בגן שמואל; ב-1975 הקימה לויט את האולפן האזורי מנשה במוסד החינוכי מבואות עירון; הדה אורן ואושרה אלקיים-רונן פתחו ב-1975 אולפן למחול לקיבוצי המועצה האזורית עמק הירדן, שפעל באפיקים.

פלד הגיעה לתחום המחול ולהקמת האולפן בתל-חי עם קפלן5 ממש במקרה. כנערה יצרה והופיעה בריקודים לחג המים באולמות הסוסים בחצר תל-חי. ראש המועצה האזורית גליל עליון צפה בה והתרשם מכישורי המחול שלה ומהכוריאוגרפיה שיצרה. הוא החליט לשלוח אותה ללמוד מחול בתל אביב, כדי שתפתח בית ספר למחול בתל-חי בחסות המועצה. פלד הצטרפה לקהילת הנשים מהקיבוצים שנפגשו בתל אביב עם קראוס ועם מורים מסמינר הקיבוצים. ב-1960 הקימה את האולפן למחול בתל-חי. בעקבות מפגש של פלד עם מורה מהסמינר שהיתה תלמידה של ז'אק דלקרוז6, היא הסתמכה על השיטה שלו ויצרה שיעורים שכונו "ממוסיקה למחול". בשיעורים אלו היתה מנתחת עם תלמידיה יצירות מוסיקה קלאסית. לאחר מכן פיתחה אתם בתנועה ריקודים ותרגילים שהתבססו על המוסיקה שניתחו. בשנותיו הראשונות פעל האולפן כדי לפתח יוצרים בתחום המחול מהקיבוצים ולהקנות לתלמידים מודעות למחול ולמוסיקה. בתחילת הדרך פלד וקפלן לא שאפו דווקא לפתח את היכולת הטכנית של התלמידים, אלא ליצור מסגרת חינוכית שתפתח את המודעות למחול7.

פלד מספרת, שכבר באמצע שנות השישים תססו בקהילת הנשים שעסקו במחול ויכוחים על אופי השיעורים ועל רמת המקצועיות במוסדות שניהלו. בעוד היא תמכה בגישה המפתחת את היכולת היצירתית המוסיקלית של התלמיד, ארנון הציגה דעה שונה. ארנון טענה שבשיעורים באולפן יש לשאוף למקצוענות8. בשונה משאר האולפנים, האולפן שייסדה ארנון לא צמח דווקא כתוצאה מעבודתה החינוכית בתחום המחול במוסד אשרת. הוא היה תולדה של רצונה לשפר את הרמה הטכנית של רקדני להקת הגליל המערבי. ארנון הקימה את הלהקה בשביל חברי קיבוצים מהאזור, שעבדו והתאמנו בגעתון. ארנון הבינה את הצורך בקיום אולפן למחול אזורי עוד בראשית הדרך. היא ראתה באולפן מקום שבאמצעותו אפשר לטפח את היצירה בתחום המחול וטענה שהוא צריך להוות בסיס לטיפוח דור של רקדנים מקצועיים (רוטנברג, 1996, עמ' 102).

אפשר לומר, שהגישה שהנחתה את האולפנות למחול שילבה בין תפיסת המחול החינוכי, המיוצגת על ידי פלד, לבין ההשקפה המקצועית השואפת לטיפוח הטכניקה של הרקדנים, שאותה מאפיינת ארנון. השילוב בין שתי גישות אלו היה ייחודי לאולפנות המחול בקיבוצים. בכל האולפנות, לצד שיעורי הטכניקה לימדו המורות שיעורי יצירה. בבית הספר שומריה, לדוגמה, אכמון לימדה שיעורי טכניקה בשיטת גרהאם ואילו לין לימדה שיעורי יצירה במחול. לין מספרת שפיתחה עם התלמידים ריקודים שהיו מחוברים לשיטת הנושאים שהיתה מקובלת בקיבוצים. בשיטה זו למדו התלמידים נושא מסוים והרחיבו את הידיעה עליו בכל המקצועות – מתמטיקה, אמנות, ספרות, ביולוגיה, מוסיקה וגם מחול.

עם השנים התחזקה גישתה של ארנון ואולפנות המחול הוסיפו שיעורי טכניקה, שבהם באה לביטוי השאיפה להתייחס למחול באופן מקצועי. כך נכתב על אורן, שייסדה עם אלקיים-רונן את האולפן למחול עמק הירדן:

"ריקוד זה לא מתנ”ס ולא חוג”, היה המוטו של אורן בגיוס הילדים ללהקה שפעלה באולפן. היא תבעה השקעה אישית טוטלית והתייחסות לריקוד כאמנות, שהיא הטעם לחיים, לפי השקפתה. גם ההשקעה שלה היתה טוטלית. ואכן, "האולפן למחול של המועצה האזורית עמק הירדן”, או בקיצור “האולפן”, היה הצלחה ובעיקר התבלט בייחודו על רקע ההוויה הכל-כך קיצית, חולית, ישראלית ופריפריאלית, של שנות השמונים בעמק הירדן.

ב-1970 הקימה קהילתה נשים זו את להקת המחול הקיבוצית, שתרמה מצדה להעלאת הרמה המקצועית באולפנות המחול. ב-1969 יזמו נשות המדור למחול בקיבוץ הארצי, שנוהל אז על די רץ, את הקמתה של להקת מחול מקצועית לקיבוצים. הלהקה כונתה תחילה "להקת המחול הבין קיבוצית", משום שחבריה השתייכו לשלוש תנועות קיבוציות: הקיבוץ הארצי, איחוד הקבוצות והקיבוצים והקיבוץ המאוחד. הלהקה נתנה מענה מקצועי למאוויים האמנותיים של אנשי קהילת המחול בקיבוצים. היא נועדה לרקדנים שהם חברי קיבוץ; הוועדה האמנותית של הלהקה היתה מורכבת מחברי קיבוץ ומאנשי מקצוע מבחוץ: גרטרוד קראוס, דוד רבן, רודא רייגלר, ירמיהו סביר, לין, שוהם ורץ; בצוות המורים היו ארנון, שוהם וארכיפובה גרוסמן, שהיתה מורה לבלט קלאסי מחיפה; הכוריאוגרפיות בלהקה היו אורן, ארנון, אלקיים-רונן, שפירא ולין (אשל, 1996, עמ' 83).

ללהקה התקבלו תשעה רקדנים. רק חלקם באו מהאולפנות השונות, שרק החלו לפעול אז. הרקדנים נפגשו פעם בשבוע ובקיץ רקדו במשך חודש שלם. כעבור שנה, ב-1970, התקיים מופע הבכורה של הלהקה, המסמל את מועד הולדתה. המופע כלל ארבעה ריקודים: "אנשים" מאת שפירא, "החלום" מאת אורן, "בהשראת פול קליי" מאת אלקיים-רונן, "בדרך" מאת לין. לאחר מכן יצאה הלהקה להופיע עם יצירות אלה ברחבי הארץ. הביקורות על המופע היו מעורבות, אבל כולן ציינו את התנאים הבעייתיים שבהן פעלה הלהקה, שלא איפשרו להתמקד בהעלאת הרמה הטכנית של הרקדנים. הביקורת על הרמה החובבנית שהציגו הרקדנים הובילה לשינויים במערך הפרסונלי של הלהקה ובאופן תפקודה. היה ברור לכולם שכדי לשפר את הרמה הטכנית של הרקדנים יש להגדיל את מספר שעות העבודה בסטודיו (מנור, 1996, עמ' 91). כעבור שנתיים, ב-1972, הוחלט להעביר את מושכות הניהול של הלהקה לארנון. התנאי של ארנון היה שהלקה תעבור לעבוד בקיבוצה – געתון – ותגדיל את מספר ימי החזרות בשבוע. עם כניסתה של ארנון שינתה הלהקה את פניה. לצוות הלהקה צורפו מורים מקצועיים שבאו מחו"ל ומערים בישראל. כך גם גדל מאגר הכוריאוגרפים שעבדו עם הלהקה (קווה, 2003, עמ' 79).

כבר בתחילת הדרך היתה תמימות דעים בין חברי ההנהלה האמנותית של הלהקה, ובראשם ארנון, שכדי לקדם את הרקדנים צריך להרחיב את מאגר המורים והכוריאוגרפים שלה ולפתוח את השערים לאנשי מקצוע, גם אם אלה אינם גרים בקיבוץ. בעניין אחד לא היו שינויים: כל רקדני הלהקה היו חברי קיבוץ. עיקרון זה נשמר במשך 20 שנה, עד לתחילת שנות התשעים.

את הרקדנים ללהקה היו עתידות לספק האולפנות למחול. תלמידי האולפנות והמורים, מצדם, נשאו את עיניהם ללהקה. בעוד ארנון ניהלה מאבקים קשים בקיבוץ הארצי, כדי להעלות את מספר שעות האימונים של הרקדנים בלהקה, אולפנות המחול לא הוגבלו במערכת השעות שבנו לתלמידים. מתחילת שנות השמונים למדו התלמידים הבוגרים ברוב אולפנות המחול שני שיעורי מחול קלאסי ושני שיעורי מחול מודרני. הם גם התנסו בשיעורי קומפוזיציה, שכונו "יצירה". מערכת שיעורים זו ביטאה את ה"אני מאמין" של מנהלי האולפנות ושילב בין הגישה החינוכית למחול לבין הגישה המקצועית למחול. באמצעותה הוקנתה לתלמידים טכניקה ופותחה יכולת הביטוי האישי שלהם בעזרת מחול ומוסיקה. מערכת השעות, שגדלה עם הזמן, הניבה פירות בתוך שנים מעטות. משנות השמונים היו רוב חברי להקת המחול הקיבוצית בוגרי אולפנות. בין הרקדנים בוגרי האולפנות אפשר לציין את ניצה גמבו, סיוון כהן, בועז כהן, ענת אסולין, רחלי שפירא, עינב לוי, ליאת היימס, יעל זוקסמן ועוד.

משנות השמונים התחזק מעמדן של אולפנות המחול מהפריפריה, עם הצטרפותן של אולפנות חדשות: ב-1979 יסדה אסנת לוי את האולפן למחול של המועצה האזורית שער הנגב10 _______  הקים את האולפן למחול של המועצה האזורית עמק יזרעאל; ב-1983 ייסדה שוש גלעד את האולפן למחול במועצה האזורית חוף הכרמל; ב-1986 פתחה רבקה ברק את האולפן למחול במוסד החינוכי צפית, השייך למועצה האזורית יואב; ב-1986 ייסדו ליאורה פריס וזוהרה נחשול את האולפן למחול של המועצה האזורית משגב; ב-1989 הקימו יעל בר-ניר ואריאלה פלד את האולפן למחול במגידו; ב-1991 החל מייק לוין לנהל את האולפן למחול של המועצה האזורית יד חריף; ב-1998 ייסדו ילנה זוננשטיין ורותי רטנר את האולפן למחול במועצה האזורית גלבוע; ב-____ ייסדה דיאנה אדלשטיין את האולפן למחול בחצרים; ב ___ הקימה ג'ודי פאפו במוסד מעלה הבשור את האולפן למחול של המועצה האזורית אשכול; ב-1996 ייסדה שרה כספי את האולפן למחול בעין גדי. ב-2000 ייסדה דפנה אגוזי-מסה את האולפן למחול במרכז קלור למוסיקה ומחול, השייך למועצה האזורית גליל עליון.

כיום פועלות בכל רחבי הארץ 17 אולפנות למחול. בוגרי האולפנות השתלבו כרקדנים לא רק בלהקת המחול הקיבוצית, אלא גם בלהקות מהארץ ומחו"ל. חלק מבוגרי האולפנות הפכו ליוצרים ומנהלים של להקות וגופים למחול, כדוגמת יאיר ורדי, ליאת דרור, נועה דר, עדי שעל, יסמין ורדימון, עידן כהן, אמיר קולבן, עינב לוי ועוד. זה המקום להזכיר גם את רמי באר, שהיה תלמיד באולפן בגעתון ורקדן בלהקת המחול הקיבוצית, וברבות השנים הפך לכוריאוגרף ולמנהל האמנותי של הלהקה. מאולפנות המחול לא יוצאים רק תלמידים שמשתלבים בתחום המחול בארץ ובעולם, הן גם קולטות את הרקדנים שצמחו בהן ואת בוגרי האולפן כמורים וכאנשי צוות.

עם השנים פתחו אולפנות המחול את שעריהן לכלל תלמידי הפריפריה, ולא רק לאלה שהם תושבי קיבוצים. כך קרה שגופים מקצועיים אלו, שנבנו בחסות המועצות האזוריות של החינוך ההתיישבותי, משרתים את כלל האוכלוסייה החיה בפריפריה, יהודית כערבית. לדוגמה, לאולפן למחול מטה אשר12, המנוהל כיום על ידי שרון הדס, מגיעים תלמידים ממעלות, כפר יאסיף, תרשיחא, שלומי, עכו, כפר ורדים ועוד.

כיום מנוהלות האולפנות על ידי דור חדש של מנהלות13. הוותיקות, שייסדו את האולפנות, כבר כמעט ואינן פעילות. חלק מנשים אלו הלכו לעולמן ואלו שנשארו מלוות מרחוק את העשייה המקצועית באולפנות למחול. גם המדור למחול בקיבוץ הארצי כבר איננו פעיל (הוא נסגר באמצע שנות ה-90). עם סגירתו חדלו להתקיים השתלמויות המחול שהיו בחסות המדור. את מקומן של השתלמויות אלו – שהיו בין הגורמים הבולטים להעלאת הרמה המקצועית של המורים והמנהלות – תפסו השתלמויות המחול שמקיים משרד החינוך ברשות המפמ"ר נורית רון. מסוף שנות השמונים מקיים משרד החינוך מודל דומה של מפגשי עמיתים, השתלמויות וקורסים בתחום המחול. עם זאת, מפגשים אלו מיועדים לאנשי מגמות המחול בלבד, וכיום פועלות שמונה מגמות מחול לעומת 17 האולפנות שקיימות.

הפעילות היחידה המאגדת את כל האולפנות היא כנס יאיר שפירא. בכל שנה באים אנשי אולפנות המחול למרכז עידנים שליד בית שאן, לכנס שכבר היה לטקס מכונן. המפגש בין מורים, תלמידים ומנהלות נותן לכולם הרבה כוח להמשיך. גם המפגש עם להקת בת-שבע ולהקת המחול הקיבוצית, שנמצאות כיום בחזית העשייה בתחום המחול בארץ, תורם מבחינה מקצועית ומחזק את ידיהן של מנהלות האולפנות, שיותר מאי פעם נמצאות כיום תחת מכבש לחצים תקציבי. המועצות האזוריות, שבעבר החמירו פחות והשקיעו ביד נדיבה בטיפוח המחול, נתונות לקיצוצים תקציביים. קיצוצים אלו פוגעים מאוד ביכולת של אולפנות המחול לתפקד. הקיצוצים אינם נחלת הפריפריה, אבל היא הראשונה להיפגע מהם.

מנהלות האולפנות עומדות מול שלושה גורמים עיקריים המאיימים לפגוע בפעילותן וברמה המקצועית של התלמידים: א. מימון העלות הגבוהה של הסעות התלמידים, הגרים במרחק רב מהאולפנה; ב. דרישה להכניס יותר שיעורי ג'ז והיפ-הופ על חשבון שיעורי המחול המודרני והמחול הקלאסי, כדי להביא יותר תלמידים; ג. ירידה ביכולת הכלכלית של האולפנות, שמקשה עליהן להביא מורים מקצועיים מהמרכז. למרות כל הלחצים הללו, הרמה המקצועית של אולפנות המחול לא נפגעת. אחת הסיבות לכך היא המפגש בכנס יאיר שפירא, שבו מציגים התלמידים את הריקודים שיצרו מוריהם. הרמה האמנותית שמופגנת בכנס מחייבת את כולם ויוצרת סטנדרט גבוה, שכולם שואפים אליו.

הערות

 

1 מתוך ראיון שנערך עם ניצה בהיר בשנת 2005.

2 שם.

3 להלן רשימת המקומות שבהם למדו או רקדו אותן נשים לפני שהגיעו לקיבוץ: רחל עמנואל למדה מחול בארה"ב אצל תלמידתה של מרתה גרהאם אוולין סאבין; צילה אונגר למדה גימנסטיקה בפולין לפי שיטת דלקרוז והיתה תלמידתה של ירדנה כהן; יהודית ארנון למדה בהונגריה זמן קצר אצל אירנה דקשטיין (תלמידתו של קורט יוס); שלומית רץ רקדה בפריס בלהקה של היינץ פינקל, תלמידו של רודולף פון לאבן; עדה לויט למדה בארה"ב ב-New Dance group. מוריה היו ג'ין דאדלי, ג'נט ארדמן וקרול פרימס; קטיה דלקובה ובעלה לשעבר, פרד ברק, השתייכו לדור המייסדים של המחול המודרני בארה"ב (אשל, 1991 עמ' 85-81).

4 אכמון הצטרפה ללין בניהול בית הספר כעבור חמש שנים, ב-1970.

5 קפלן, תלמידת סמינר הקיבוצים, הצטרפה לפלד ב-1963.

6 דלקרוז, מוסיקולוג שחי בשווייץ בתחילת המאה העשרים, נחשב אבי תורת הריתמיקה. הוא פיתח תרגילים תנועתיים המבוססים על מקצבים מוסיקליים. התרגילים נועדו לפתח את היכולת המוסיקלית של התלמידים באמצעות תנועה.

7 מתוך ראיון עם אריאלה פלד (2009).

8 מתוך ראיון עם פלד (2009) ועם יהודית ארנון (2009).

9 מתוך ראיון עם לין (2009).

10 הנסיבות ההיסטוריות שהובילו לפתיחתו של האולפן האזורי למחול שער הנגב והאופן שבו נוהל, שונים מאלה של שאר אולפנות המחול של המועצות האזוריות. האולפן האזורי למחול שער הנגב נפתח בספטמבר 1977, כשהנהלת המועצה פנתה ללהקת בת-שבע בבקשה לפתוח אולפן אזורי בחסותה. הניהול האמנותי מטעם בת-שבע הופקד בידי אסנת לוי. בספטמבר 1979 עבר האולפן לרשות המועצה האזורית שער הנגב. מראשית דרכו קידם האולפן בראשות לוי את ההתמקצעות בתחום המחול ושם דגש רב על הטכניקה שהוקנתה לתלמידים. האולפן פועל לקדם תלמידים ולהכשירם להיות רקדנים.

11 בשנת 2000 הקימה קרן קלור את המרכז למוסיקה ומחול במועצה האזורית גליל עליון. עד להקמתו פעלו בתחום המועצה שתי אולפנות למחול – האחת בתל-חי בניהולן של פלד וקפלן והשנייה בכפר בלום בניהולה של אילנה ברנדס. כאשר הוקם המרכז הוחלט למנות את אגוזי-מסה למנהלת של המקום בתחום המחול. בעקבות הקמתו נסגרו שתי האולפנות הוותיקות. תלמידיהן ותלמידים נוספים מכל אזור הגליל העליון – מקיבוצים, מושבים, יישובי צפון רמת הגולן, מטולה, קרית שמונה ועוד, באים לרקוד במרכז קלור למוסיקה ומחול (מתוך ראיון שנערך עם דפנה אגוזי-מסה).

12 זהו האולפן למחול שייסדה ארנון בקיבוץ געתון, המכונה כיום אולפן למחול מטה אשר, השייך למועצה האזורית מטה אשר.

13 אילנה ליבן ואחריה שרון הדס החליפו את ארנון בניהול אולפן למחול מטה אשר, שאול גלעד ואחריו שלומית חפץ החליפו את ירדני פרח בניהול אולפן למחול עמק בית שאן, פיט אברהמי החליפה את לויט באולפן למחול מנשה, רבקה נתן החליפה את גלעד ז"ל מאולפן למחול חוף הכרמל, שנפטרה ממחלה קשה, מיכל כהן מנהלת כיום את אולפן למחול משגב, מירי איבלר החליפה את מייק לוין באולפן למחול יד חריף, חווה בקל מנהלת כיום את האולפן למחול של עמק יזרעאל, דורית פורת החליפה את אורן באולפן למחול עמק הירדן, ילנה זוננשטיין מנהלת כיום את האולפן למחול גלבוע, עמליה החליפה את אמה בניהול אולפן המחול חצרים.

ביבליוגרפיה

אשל, רות. (1991) לרקוד עם החלום ראשית המחול האמנותי בארץ-ישראל 1964-1920. הספרייה למחול בישראל.

______. (1996) "הפרה היסטוריה של להקת המחול הקיבוצית", מחול בישראל[מס' גיליון]. עמ' 85-78.

מנור, גיורא. (1994) "בת-שבע ספינת הדגל של המחול הישראלי", מחול בישראל, 4. עמ' 66-60.

________. (1996) "25 שנים של יצירת מחול קיבוצית". עמ' 93-87.

קווה, אבשלום. (2003)  אחוזת בית יהודית ארנון ולהקת המחול הקיבוצית – פרקי חיים. מורשת.

רוטנברג, הניה. (1996) "הייחוד של האולפן למחול שליד הלהקה הקיבוצית בגעתון". מחול בישראל. עמ' 103-102.

www.dancetalk.co.il/?p=198

ראיון עם ניצה בהיר 2005.

ראיון עם אריאלה פלד 2009.

ראיון עם יהודית ארנון 2009.

ראיון עם עפרה אכמון 2009.

ראיון עם דפנה מסה-אגוזי 2009.

ראיון עם חרמונה לין 2009.

ראיון עם עדה לויט 2009.

יונת רוטמן, בוגרת האולפנה למחול מטה אשר, סיימה בהצטיינות תואר שני בתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, שם היא כותבת עבודת דוקטורט העוסקת במחול בישראל. רוטמן מרכזת את מגמת המחול בבית הספר עמקים-תבור, מלמדת תיאוריה בסדנה להכשרת רקדנים בגעתון ומשמשת רכזת הדרכה בתחום המחול במינהל לחינוך התיישבותי.

סגור לתגובות.