אילנה כהן – פורשת ופורשת כנפיים / הניה רוטנברג

כתב עת מחול עכשיו, גיליון 15, ינואר 2009, עמ'  59

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה רוטנברג

מו"ל: תיאטרון תמונע

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט – המחלקה למחול

מומלץ לפתוח את הגיליון  המלא המעוצב – ראה מחול עכשיו באתר "יומני מחול"

 

אילנה כהן – פורשת ופורשת כנפיים

הניה רוטנברג

לאחר 44 שנה של פעילות מגוונת בתיאטרון-מחול ענבל, כרקדנית, ככוריאוגרפית וכמנהלת אמנותית, פרשה אילנה כהןמעבודתה. המרכז הרב-תחומי ענבל יזם ערב מחווה לכבודה. את הערב הנחה דן רונןוהשתתפו בו חברים לדרכה האמנותית הארוכה והעשירה, בזמר ובריקוד. עמיתיה של כהן ציינו את האופן המיוחד שבו השכילה לשלב ביצירתה האמנותית בין המסורת של תימן העתיקה לתרבות המערב, ואת הכישרון שבו ניחנה, שאיפשר לתיאטרון-מחול ענבללהמשיך ולפתח את מפעל החיים שיצרה שרה לוי-תנאי.

אילנה כהן נולדה להורים יוצאי תימן, אבל בנעוריה למדה מחול בגישה מערבית, בסטודיו של נחום ודינה שחר בחיפה. היא התוודעה לתיאטרון-מחול ענבלכשהיתה תלמידה במחזור הראשון והיחיד בבית הספר של הלהקה. בית הספר היה אפיזודה קצרה, שיזמה גילה טולידאנו. כהן הצטרפה ללהקה כרקדנית ב-1964. טולידאנו, שהיתה יד ימינה של לוי-תנאי, המייסדת, הכוריאוגרפית והמנהלת האמנותית של הלהקה, סיפרה בערב המחווה שאילנה היתה "נערה יפהפייה, שעלתה וצמחה כרקדנית נפלאה. [היא] נשאה בתפקידים מרכזיים וראשיים ביצירות שונות, בין מחודשות ובין חדשות".

יחד עם חבריה למחזור – מלכה חג'בי, לאה אברהםוציון נוראל – היתה אילנה לרקדנית ראשית ולסולנית בלהקה. טולידאנו הוסיפה, כי "שרה ידעה לנצל את ייחודו של כל רקדן. אגלה סוד קטן – היא עמדה על החושניות הרבה שאילנה הקרינה ונתנה לכך ביטוי במחולות שיצרה בשבילה, כדוגמת הדואט הפנינה והאלמוג ורעלה – מחול שאילנה לקחה חלק בעיצובו – ועוד. כל אלה, כמובן, לצד שלל הדמויות והתפקידים הראשים שאילנה ביצעה". כהן הופיעה כסולנית בתיאטרון-מחול ענבל ביצירות כמו מגילת רות (1961), שיר השירים (1982), אחותי כלה (1969), ורד בר (1963), אותיות פורחות (1988), כד (1966), שבת שלום (1957) ועוד.

היא פנתה לכוריאוגרפיה ב-1982, כשיצרה באותה שנה  את קינה, העבודה הראשונה שלה לתיאטרון-מחול ענבל, למוסיקה של שלמה בר ועם תלבושות של יהודית גרינשפן. כבר באותה עבודה ניכר הסגנון הכוריאוגרפי הייחודי שלה, היוצא מהמסורת אבל בו בזמן קשור גם ליסודות אמנותיים ותרבותיים מגוונים. מאז עושה כהן שימוש בשפת התנועה הענבלית, שספגה בעבודתה כרקדנית בלהקה, ובחומרים מאמנויות אחרות. לפעמים היא משלבת חומרים ממסורת תימן עם פתיחות לתרבות המערב. ב-1983 מונתה כהן לסגנית המנהלת האמנותית של ענבל וב-1996 היתה לכוריאוגרפית הבית ולמנהלת אמנותית עמיתה של תיאטרון-מחול ענבל. תרומתה והתמסרותה באו לידי ביטוי בשלל יצירות חדשות שיצרה ללהקה, ובחידוש יצירות מופת של לוי-תנאי, כמו שיר השירים (1982) או מגילת רות (1961). היא לא הסתפקה בכך והרחיבה את פעילות הלהקה ביצירות מחול שנועדו לקהל צעיר. כהן שקדה לקרב לסוגת המחול של ענבל לא רק ילדים, אלא גם את הקהל הרחב. בכך הוכיחה שתיאטרון-מחול ענבל, על שפת התנועה הייחודית שלו, אינו קופא על שמריו.

היא המשיכה ליצור ללהקה עבודות רבות, כמו אם (1987) למוסיקה של ריצ'רד פרבר ועם תלבושות של יהודית גרינשפן. היא יצרה את התנועה לסולו רעלה (1988), לפי רעיון של לוי-תנאי; את התלבושות עיצבה רחלי סלע והמוסיקה היתה של נאפס. בחצי גלימת מלכות (1990) שילבה באופן ייחודי משחק, זמרה ונגינה בצ'לו בביצועו של אלי גורנשטיין, עם שירים של המשוררות רחל ושלומית כהן-אסיף, מוסיקה של אורי ודיסלבסקי ועיצוב תלבושות של יהודית גרינשפן. לאחר תלאובות (1991), למוסיקה של עופר שלחן, יצרה כהן את סג'רה (1997) למוסיקה מקורית של שלמה בר ועם תלבושות של טליה פריד. ריקוד זה נחשב אחת היצירות החשובות שלה, וקטעים ממנו גם הוצגו בערב המחווה לכבודה. בריקוד, העוסק בעימות בין דור הזקנים לדור הצעיר, בולט השילוב של תנועה ממסורת תימן, שפת התנועה הענבלית ותנועה מודרנית. בריקוד בן אדם (2000) היא שיתפה את השחקן מתי סרי, את המוסיקה כתבה רחלי סלע ועיצוב התלבושות היה של מורי. שלמה המלך ומלכת שבא (2001) הועלה לפי מחזה של חיים אדיסיס, עם מוסיקה של רחלי סלע ותלבושות של בני פלידל. יעקב ועשו (2003) הועלה עם אותו הרכב של יוצרים. זרמים (2005) עלה עם מוסיקה של שלמה בר ותלבושות של גל. דויד וגולית (2007) היא יצירה לילדים, למוסיקה של רחלי סלע.

כהן יצרה ריקודים לא רק לתיאטרון-מחול ענבל. היא יצרה את יד ושם (1992) ואת עיירה בוערת (1993) לפסטיבל כרמיאל, עם נמרוד פריד יצרה את נדודי שינה (1995) לפסטיבל עכו לתיאטרון אחר והופקדה על הכוריאוגרפיה להצגה כדים (1995) של הבמאית גאולה עטר, ללהקת אורנים בעכו. ללהקת משגב היא יצרה את הריקודים אדמה, בדואי ופחים ולפסטיבל ישראל את עירום ועריה (1988) למוסיקה של שלמה בר. בשנים האחרונות יוצרת אילנה ריקודים גם לתיאטרון. עבודתה האחרונה נכללת במחזה הבימה – הסטודיה הדרמטית מציגה מאת חגית רכבי-ניקולובסקי, המוצג בימים הללו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין.

שנים ארוכות של ריקוד, יצירה וניהול בתיאטרון-מחול ענבל הגיעו לסיומן, אבל אופק חדש של יצירה נפתח לפני אילנה כהן. כהן, כפי שאמר דן רונן, "יוצרת קשר בין המשכיות לשינוי. לא רבים בעולם יכולים להתפאר בכך".

סגור לתגובות.