הרמת מסך 2008 – צריך לחזור לרקוד: משבר של הרמת מסך / גבי אלדור

כתב עת מחול עכשיו, גיליון 15, ינואר 2009, עמ' 26-27

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה רוטנברג

מו"ל: תיאטרון תמונע

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט – המחלקה למחול

מומלץ לפתוח את הגיליון  המלא המעוצב – ראה אתר "יומני מחול"

 

כפתח לדיון  על דרכו האמנותית של פסטיבל הרמת מסך  אנו מפרסמים קטעים מתוך הביקורת של גבי אלדור (באדיבות עיתון מעריב, 12.12.2008) והגיגים של רות אשל, כמו גם את מאמרה של נאווה צוקרמן על היצירה פוסט-מרתה.

צריך לחזור לרקוד: המשבר של הרמת מסך

גבי אלדור, מעריב, 12.12.2008

תשע עבודות, שלושה רגעים מרגשים באמת. סגנון אחד שעבר מיוצר ליוצר כמעט ללא הבחנה ותחושה שהרמת מסך נמצא במשבר. קשה לכתוב את הדברים האלה אחרי שלושה ימים רצופים של מאמץ אדיר מצד היוצרים, הרקדנים וכל מי שמעורב בפרויקט הזה, שכוונותיו רק טובות והצלחותיו בעבר ידועות.

הכל היה מושקע – התאורה והתלבושות והמוסיקה והליווי האמנותי, אבל אולי הגענו לאיזה רגע של אמת, שבו נשאלת השאלה: לאן נעלם הביטוי האישי, ובעיקר, לאן נעלם המחול? מדוע הרקדנים כל הזמן עומדים או יושבים זה על זה, כרוכים אחד סביב השני, כאילו אי אפשר עוד לעמוד לבד בעולם בלי להישען?

הריקוד יום שני (מסך 1) של מיכאל גטמן, בביצוע יערה דולב ואלדד בן ששון, התעסק אמנם באיזון עדין בין בני זוג, אבל מהרגע הראשון, שבו שכבה האישה על גבו של הרקדן, נוצרה שפה מחולית – קווי התנועות שלה היו ישרים, מתוחים, הכיפוף של הגב התיישר, בשעה שהגבר היה מפותל, כבד, קווי המתאר שלו רופסים. הדו-שיח נראה כניסיון של שני הרקדנים ללמוד זה את שפתו של זה או ליצור שפה חדשה, אחרת. הניסיון הזה נכשל. כל אחד חזר לשפה התנועתית שלו. ברגע מיוחד הגבר מעביר יד לא נוגעת על הצללית המדויקת של בת הזוג הרוכנת, כבודק את מהות החייים הברורים האלה, של רגל מתוחה ושל יד מעוגלת. לקראת הסוף ידה של הבהירות על העליונה, ויחד, בהיסוס, הם מנסים לרקוד בשפה אחת שנראית מיוסרת פחות, יותר פתוחה לעולם.

בסיס מעורער

מאיה לוי (מסך 2) יצרה בקרש הצלה עבודה משעשעת יותר. המוסיקה וחלקי תלבושות, כמו צווארון תחרה ובגד מוקיוני באדום, רימזו על עולם אחר, שיש בו גם מן האגדה. שני הרקדנים תלויים זה בזה לקיומם. בתחילת המחול אחד יושב על גבו הכפוף של השני, כאילו זה מקום המחיה הרגיל שלו. בהמשך השניים משתמשים בקרש באופן קרקסי, מעמידים אותו על צינור מתכת שהופך את האיזון לקשה עוד יותר ואומרים לנו, בעצם, רבותי, הבסיס לא יציב.

אולי האמירה הזאת יכולה להסביר תופעה שנראתה לי מדהימה ומעציבה כאחד – ברוב הריקודים איש לא עומד על רגליו, וכאשר הוא כבר ניצב לבדו, כמו גדול, מתחולל לפתע הדבר המוזר הנקרא "מחול", שבו לעצם התנועה יש משמעות ולא לתוכן הספרותי או הדרמטי של המתרחש. כאשר הדגש הוא על הסיפור ועל היחסים, הגוף נותר לא מטופל, מרושל. אין צורך בפירואטים. גם הליכה, עמידה, נחיתה מהרמה גבוהה או גלישה לרצפה דורשות תשומת לב – לכפות הרגליים (אוי, כמה שהן מוזנחות), לגב, לאותם פרטים שנותנים נפח לתנועה ומפקיעים אותה מהיומיומי.

המגמה שאיפיינה את "הרמת מסך", של מופעים שהם יותר תיאטרון-מחול – אולי בגלל נטייתם הטבעית של המנהלים האמנותיים שעמדו בראשו במשך שנים, כולם אמנים מתחום התיאטרון – הצליחה מעבר למשוער. המחול עצמו הלך והידלדל. ייתכן שהשינוי בא מתוך צורך להוציא את המחול מהתעסקות מוגזמת בעצמו, אבל משהו השתבש בדרך.

 

לספר סיפור או לרקוד

בעבודה של אודליה קופרברג וסהר עזימי (מסך 3), ריוורסי, משתתפת מיה ויזר, שרקדה שנים בלהקת בת שבע. כשהתבוננתי בה, ראיתי את השילוב המושלם של מופע תיאטרלי במהותו, עם ביצוע שמחזיר את האמון במשמעות הריקוד – האופן שבו כל תנועה היא עולם, ואפילו הנפילה על הרצפה, תנועה שלא היתה עבודה אחת שלא חזרה עליה בנוסח זה או אחר – קיבלה בביצוע שלה נפח וצורה והיתה מרגשת.

בעבודה של תומר שרעבי, מונק (מסך 4), כאשר שלושת הרקדנים, שגמרו להיתלות זה על זה, עוברים לפתע את הבמה באלכסון, זקופים, נעמדים לרגע ארוך על רגל אחת ואחר כך רוכנים, נשמתי לרווחה. פניו היפים של שרעבי נגלו פתאום במלוא רצינותם, וכאשר הוא שלח יד ארוכה לחלל, לא בתחינה כמו בתחילת המחול אלא כתנועה, והסב את פניו כמו לראות דבר מה שנמצא במרחק, זה היה רגע של מחול, רגע שזוכרים.

העבודה של ניב שיינפלד ואורן לאור, פוסט מרתה (מסך 2), בשיתוף רונית זיו, היתה מבוססת על המחזה מי מפחד מווירג'יניה וולף. התיאטרליות, עם דמויות מוגדרות הידועות מהספרות ומהקולנוע, נהנתה מהכרת הסוגה. הם סיפרו סיפור. חלק מהמחול היה מוצלח יותר וחלקו פשטני, אבל השתתפה בו שחקנית ממשית בדמותה של זיו, שרקדה בחסכנות ובאיפוק את הדמות המורכבת של מרתה, והיתה לו הברקה תיאטרלית מובהקת בסיום.

במסגרתו, התקווה לחיים אחרים מתפוגגת אחרי לילה סוער, והבמה מתמלאת בבובות גומי צבעוניות לעשרות, שהן החלום המנופץ של אישה שרצתה להאמין שהיא אם. הצפצופים הקטנים, חסרי האונים, של בובות הגומי היו תוספת מכמירת לב ושיא רגשי.

 

 

סגור לתגובות.