ריקוד הוא… / ליאת דרור

כתב עת: מחול עכשיו

עורכת: ד"ר רות אשל

גיליון 11, נובמבר 2004, עמ' 31-34

מו"ל: הספריה הישראלית למחול

הגיליון יצא לאור בסיוע משרד החינוך, התרבות והספורט, מינהל התרבות – המדור למחול 

ריקוד הוא ביטוי ראשוני.

זוהי הדרך הראשונה שלנו לבטא שמחה ושקט.

אחר כך מצטרפת השירה.

לאחר שנים של ריקוד כעבודה מקצועית, הרגשתי שאיבדתי את הקשר למקום של אהבה שאינה תלויה בדבר, ריקוד מהלב.

כדי להגיע לריקוד מקצועי עלינו להקפיד על משמעת, דיוק, קביעת מסגרת ומטרה, עלינו להיות נאמנים להם על מנת לאפשר לעצמנו זרימה חופשית.

עם הזמן למדתי, שככל שהקונסטרוקציה חזקה יותר, הזרימה יכולה להיות חופשית יותר והיא מאפשרת לנו ביטוי גדול יותר.

ככל שהיכולת המקצועית גדלה – הולך ואובד בתוכה המקור הראשוני.

ידעתי שכל אשר רכשתי הוא יקר, אך לא ידעתי מה חסר.

ריקוד הוא תנועה, הוא פעולה, הוא נתינה, הוא עולם גברי.

בעולם המערבי היום ישנו היפוך: הריקוד שייך כביכול לבנות, בנים רוקדים פחות; אך האמת היא, שאולי בנות רוקדות, אך אין לכך קשר לעולם הנשי ומן הסתם גם לא לעולם הגברי.

במהותה, הנשיות מחוברת לקבלה, למנוחה, להרפיה, למידת הרכות.

כך גיליתי כי הרכות כמצב קיומי נעלמה; כמובן יש לזה הבט חיצוני במראה של הנשים, אך האמת היא שההבט הוא הרבה יותר עמוק ופנימי.

כיוון שהריקוד הוא תנועה, קל מאוד להיסחף אחריו. היכולת לזוז, ההנאה שבכך, היא מאוד גדולה, עד שכמעט לא ניתן לעצור.

לעתים התחושה היא, שבמקום ההנאה והשמחה, הדבר הפך להתמכרות לצורך להמשיך הלאה, לגבור על הגוף, להגדיל את היכולת, לכבוש יותר ויותר. וכך, לאט, נעלמת יכולת הקבלה, היכולת לקבל את גופנו כמו שהוא, בלי לרצות ממנו דבר, לאהוב אותו על יכולתו ועל חוסר יכולתו, ללמוד לקבל את הכוח ואת היכולת אך גם את האפשרות להרפות, להניח לתנועה, לוותר.

ההתמכרות היא מעין כיסוי על הכאב, וכשאין בגוף מקום לכאב ,הלב נסגר אט-אט.

איך נותנים מקום אמיתי לכל הנשי בעולם הריקוד, ודרך כך מגיעים גם לעולם גברי אמיץ יותר, שאינו מבוסס דווקא על כוח, אלא על זריזות חיוניות ורכות?

לעתים נתפסת היכולת הרכה, המוותרת, כבלתי מספקת, כמשעממת, העלולה, כביכול, להוביל אותנו להתנתק מהקהל, אך בעיני הדבר אינו כך.

ככל שאנו מכילים יותר את הכוח ואת ההרפיה במצב מאוזן, לבנו יהיה פתוח יותר, וכך גם לבו של הקהל.

הדרך לריקוד אחר החלה ממצב של פעולה ושל ויתור כאחד, כאשר עזבנו את תל-אביב ועברנו למצפה רמון, למדבר.

כאן החלה ההרפיה; להרפות מכל מה שהיה מוכר ובטוח עד עתה ולעבור אל הלא ידוע. לוותר על מצב של ריכוזיות, שדרכו אנו רגילים כביכול לשלוט בעניינים, לטובת חוסר שליטה. לאפשר לדברים לצמוח מעצמם.

הרבה פחדים עולים בניתוק, בעיקר בקבלת חוסר הוודאות. במקום הביטחון עליך להחזיר את האמונה, לתת לאחיזה להרפות לחלוטין, לא לאחוז בדבר. הפחד העצום שעולה מחייב אותך לחזור ולהקשיב, להתבונן רגע, להיות במקום שאין בו תשובה ואין בו פתרון.

התנתקנו לא רק מתל-אביב, אלא גם  מהצורה בה עבדנו כלהקה מקצועית: עבודה יומיומית בסטודיו, קצב רציף של הופעות בארץ ובחו"ל, התחלנו לחפש אלטרנטיבה.

הידיעה הברורה היא שצריך לחזור אל הפשטות, אל החיים עצמם. הריקוד צריך לתפוס מקום אחר במערך החיים, לא הכל הולך לכיוון אחד אלא יש פריסה אחרת של הכוחות, ומתוך כך למידה של הכוח שלנו ואיך אנו משתמשים בו.

מצאנו האנגר גדול על גבול המדבר והוא נהפך לבית. כך התחלנו ללמוד את משמעות הבית, הן כמקום פיזי והן את משמעות הגוף שלנו כבית, כמקום אשר מכיל את מעשינו, רגשותינו, מחשבותינו, כיצד אנו מטפחים את אשר יקר לנו כל כך. האם אנו קשובים לכל צרכי המקום וצרכי גופנו, כיצד אנו יכולים להאט ולהיות סבלנים על מנת לרדת לכל הפרטים הנחוצים.

האם יש בנו היכולת לטפח ולפנק את עצמנו לצד עמידה במחויבויות חיצוניות, להשאיר תמיד את תשומת הלב לכל הדברים הקטנים ולהמשיך בקצב הנכון לנו, למלא את הפנים ביופי.

במקביל התחלנו לעסוק בבנייה, שבהקשר לריקוד היא הכוריאוגרפיה; כיצד בונים קונסטרוקציות יציבות שמאפשרות זרימה בתוכן,  בין העדינות שבמבנה אטום, חזק, שמנתק אותך, לבין מבנה שהוא רופף, הגורם לנזילות ולהיעלמות, ואיך מוצאים את האיזון ביניהם? התרגום לעבודה פרקטית פשוטה כמו בנייה בבוץ, בעץ, באבן – אפשר לגוף למידה בלתי אמצעית. לצד הבנייה החלו עבודות השירות והניקיון, מה שלימד את הגוף שאין חשוב יותר וחשוב פחות.

עלינו להיות אחראים על הלכלוך שאנו מייצרים. פעולות כגון ניקוי שירותים ושטיפת כלים אפשרו לגוף לחוות ולהבין שמה שנחשב כסיפוק או כלא סיפוק הנו בגדר אשליה, כך שהאיזון בין לספק את עצמנו לבין לספק את צרכי המקום, הביא את הריקוד למקום הרבה יותר נדיב.

באופן מעשי, הפשטות שבין המעבר מריקוד בסטודיו ואחריו במשך היום לניעור שטיחים, לשטיפת רצפה, לניקוי אבק, הביא עמו פרופורציות, צניעות, יכולת להניח לדברים לשקוע ולהתקדם בקצב הנכון להם, ללא האצה.

הסטודיו עצמו השתנה. הוא היה חלק ממכלול גדול של חללים נוספים, בהיר, רך ומלא בשטיחים.

זאת היתה התחלה של ניסיון לרקוד ללא מאמץ ולחיות ללא מאמץ. להשתמש בכוח הנכון שיש בגוף, לא יותר ולא פחות. זו יכולת מאוד לא מוכרת – ללמוד את האנרגיה שלנו ושל המקום ולזרום איתה ללא התנגדות. הרבה כעס, תסכול וכאב מתלווים לתהליך. תמיכה משמעותית היתה בתחילת העבודה עם האדמה, עם הצמחים, העצים, הפרחים. למידת עבודת האדמה החלה להביא חמלה, אותה חמלה שאנו זקוקים לה כדי לסלוח לעצמנו, כדי שנעז לנוח ונוכל להתבטא בכל עוצמתנו, בלי קונפליקט; אין עוד עבודה דרך התנגדות, יש קבלת השוני.

אל הריקוד החל להגיע הטוב, ואיתו עבודה עם אנשים שונים ומגוונים, עבודה עם הקהילה, אנשים בעלי יכולת פיזית גבוהה ואנשים בעלי יכולת פיזית מוגבלת, אנשים שעיקר עבודתם דרך הראש ואנשים ששכחו את האהבה לגופם.

הפגישה עם ריקוד מכל כך הרבה כיוונים שונים החלה להחזיר לריקוד את האהבה.

אחד הדברים הבסיסיים שהגוף חווה מהמפגש הזה, היה היחס בין עבודה שרירית לבין עבודה עם משקלו של הגוף.

השריר מייצג את העולם הגברי, את הנתינה, את ההוצאה לפועל, ואילו המשקל – את הקבלה, את ההרפיה, את הנשי. יש להניח כי  האיסור על משקל בריקוד המערבי גזל ממנו עולם שלם וחיזק את מקום ההתמכרות.

ברגע שאנו מאבדים את משקל הגוף אנו מאבדים את עצמנו. העברת משקל, קבלת משקל, נותנת לנו להיפגש עם החשיפות ועם הפגיעות שבנו, עם תחושות של השפלה, של חוסר אונים. הכובד של גופנו שרובו מים מוביל אותנו אל האומץ, אל הוויתור על חרדות ודאגות.

ההאנגר הגובל במדבר החל להיות בית, הן לריקוד מקצועי, להופעות מקצועיות, והן לסדנאות שנוגעות בגוף ובנשמה בצורות שונות, חלל של ביטוי ושל ריפוי כאחד.

נגענו במקור הראשוני, ריקוד שאינו משיגעון, מכעס, ריקוד מכאב שאינו נשען על התנגדות, על הקצנה. ריקוד שנוגע בזהות העמוקה ביותר שלנו ובקבלתה, מכאן גם בזהות המינית שלנו, בהוויה שלנו.

זוהי עדיין נגיעה קטנה, אך היא נושקת לשקט, לרכות, לאדמה, לשמים ולכל מה שמביא ללבנו שמחה.

הגוף למד כי לכל יש מקום, וכך, ממקום של אמונה ולא של ביטחון – החל לשרת את הריקוד, להיכנע לעוצמה שלו, לא לשלוט בו כי אם לזרום דרכו, לתת לו להוביל בבטחה למקומות שאולי לא היה בנו האומץ ללכת אליהם לבד.

לאפשר לו לתת לנו לצלול אל כל העומק והיופי שבנו ולרפא בדרך את הפצעים הפתוחים, את הכאב.

ואם הלכנו לאיבוד, נוכל תמיד לחזור אל האדמה, אל האבן, לניעור שטיחים ולעשיית בצק, שתמיד יאמרו לנו שאנו בסדר, שהכל בסדר כמו שהוא ושתמיד – כך יהיה.

 

ליאת דרור נולדה וגדלה בקיבוץ לוחמי הגטאות. למדה מחול באולפן שליד הלהקה הקיבוצית בגעתון. אחרי הצבא למדה כשנה באקדמיה ולאחר מכן שנתיים נוספות בסדנה בגעתון. עבודתה המשותפת עם ניר בן גל "דירת שני חדרים" מסמנת את תחילת דרכה המקצועית.

ליאת דרור וניר בן גל – זוג רקדנים וכוריאוגרפים. יצירתם הראשונה "דירת שני חדרים" (1987) זיכתה אותם בפרס "גוונים במחול" ובפרס ה"ביאנלה" הצרפתי. ב-1991 הקימו להקה והעלו תוכניות רבות, בהן "תאנים", " אינתא עומרי" וב"מערבולת התשוקה". מתוך הבנה שהריקוד שלהם לא יכול להתקיים במציאות בתל-אביב, עברו השניים עם הלהקה למצפה רמון, בלב המדבר.

 

סגור לתגובות.