הרמת מסך 2008: דחוס ומהיר / רות אשל

מחול עכשיו, גיליון 15, ינואר 2009, עמ'   25

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה רוטנברג

מו"ל: תיאטרון תמונע

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט – המחלקה למחול

מומלץ לפתוח את הגיליון  המלא המעוצב – ראה אתר "יומני מחול"

 –

כפתח לדיון  על דרכו האמנותית של פסטיבל הרמת מסך  אנו מפרסמים קטעים מתוך הביקורת של גבי אלדור (באדיבות עיתון מעריב, 12.12.2008) והגיגים של רות אשל, כמו גם את מאמרה של נאווה צוקרמן על היצירה פוסט-מרתה.

דחוס ומהיר

רות אשל

הרמת מסך 2008, האירוע היוקרתי של היוצרים העצמאיים הישראלים, בלט ברמה הטובה של הרקדנים, בליטוש הטכני לפרטים וגם במקצועיות המרכיבים התיאטרליים של כל מסך. כבעבר, כל היצירות שהועלו היו קאמריות, אולי בגלל אילוצים תקציביים ואולי עקב הרצון של הכוריאוגרפים  להתנסות בעבודה עם הרכב מצומצם. כמעט כל היוצרים נתנו לרקדנים קרדיט של רקדנים-יוצרים, מגמה המצביעה על הציפייה שרקדנים יהיו לא רק מבצעים מצוינים, אלא גם יצירתיים.

בשנים האחרונות המנהלים האמנותיים של הרמת מסך היו אנשי תיאטרון. ייתכן שזאת הסיבה לכך שמרבית הריקודים נוצרו בהשראת טקסט או רעיון פילוסופי. לעתים קרובות לא היה כל קשר בין הטקסט בתוכנייה למחול שהוצג על הבמה. קיים קושי לתרגם את המלה המפורשת לתנועה, שבמהותה היא מופשטת, בלי לגלוש לפנטומימה או לריאליזם שטחי. יש גם קושי בתמצות רעיון פילוסופי לתנועה, הבאה לידי ביטוי במינימליזם, בלי שבסופו של דבר מדיום המחול על מכמני הווירטואוזיות הטכנית שבו לא יידחק הצדה לטובת גרעין הרעיון.

הפנייה של יוצרים עצמאיים לאמנויות האחרות אינה חדשה. במחצית השנייה של שנות השבעים ובמחצית הראשונה של שנות השמונים אופיין המחול של היוצרים העצמאיים בשימוש עשיר באביזרים, כחלק מהפנייה של "המחול האחר" אל אמנים פלסטיים לקבלת השראה, מתוך שאיפה ליצור שפה תנועתית חדשה. המפגש בין האביזר לבין גוף הרקדן העצים את עושר המטאפורות של הרקדן המבצע / היוצר, אבל גם הרחיק את התנועה נטו וגימד את היכולת הטכנית של הרקדנים.

לטענתי, רק כש"המחול האחר" חש שיש לו שפה עשירה דיה משלו ושאינו זקוק לסיוע הקב התומך של האביזר, ניתק בהדרגה הקשר בין המחול לאמנות הפלסטית. אחר כך, בתחילת שנות השמונים, הגיעה לארץ פינה באוש והיוצרים העצמאיים נהו אחריה. רק כשהגיעו למבוי סתום, שנבע מהתרחקות מהמחול נטו ומהיכולת הטכנית שיוצרת רקדן, חזרו אל הווירטואוזיות במסגרת המחול הפוסטמודרני, שהוא הטרנד העכשווי. אחרים נשארו בתחום מדיום התיאטרון. ולמה כל השורות האלה? כי בראייה היסטורית מדובר בתופעה ברוכה – פנייה של המחול אל אמנויות אחרות, האופיינית ליוצרים עצמאיים סקרנים, שמבקשים להרחיב את גבולות המדיום שבו הם עוסקים.

המפגש מוליד מקורות השראה ומרחיב את הגירויים ליצירה, מדרבן התייחסות שונה לתנועה ולחלל ומביא להעמקת ההסתכלות, מתוך בחינת התנועה מזוויות קונצפטואליות חדשות. אלא שיש לראות במפגשים אלה תהליך ניסוי זמני שבסופו, אין לשכוח, יש לחזור הביתה אל המחול, על הנדוניה הספציפית של המדיום. בתוך חוויית המפגש היוצר בוחר מה להטמיע ומה לדחות בזיווג הזמני.

לכן היצירה פוסט-מרתה של ניב שיינפלד ואורן לאור, בשיתוף רונית זיו, מוצלחת כל כך. המחול נוצר בהשראת מחזהו של אדוארד אלבי מי מפחד מווירג'יניה וולף, שבו זוג בוגר ועקר (עירד מצליח ורונית זיו) נפגש עם זוג צעיר (סיון גוטהולץ ואדם בן צבי). זה מחול פסיכולוגי, שמתמודד באופן מוצלח ביותר עם העברת נרטיב לקומפוזיציות מחול טובות, שגם משרתות את הנושא וגם עומדות בזכות עצמן. בעיקר מוצלחים הפתרונות הכוריאוגרפיים של מפגשים בין כל אחד מהבוגרים לבין "התואם" הצעיר שלו, כשהצעירים חולפים ביניהם כבקרוסלה. הגבולות בין המציאות הנרקדת לבין התהייה אם מדובר בזיכרון או בשאיפה למפגש מיטשטשים לגמרי. ביצירה בולטים זיו, במשחק מצוין ובנוכחות בימתית מרשימה כמדאם, ומצליח שהוא רקדן נפלא ואיכותי.

בהרמת מסך הנוכחית הטקסט הוא עדיין מקור השראה, אבל ניכרת מגמה ברורה לחזור לתנועה. המחול  יום שני של מיכאל גטמן הוא צירוף מסקרן של אווירה מיסטית משהו עם הצלילות הכוריאוגרפית של מרס קאנינגהם. אלדד בן ששון ויערה דולב רוקדים שני ריקודי סולו בו-זמנית. כל אחד מהם מרוכז בבועה משלו, חוקר את הגוף, עד שהם נפגשים ונפרדים מחדש. השפה התנועתית הצלולה והביצוע הבוהק יוצרים מחול איכותי, אם כי הוא מתארך מדי. גם ביצירות אחרות, פחות  בולטות, אין ויתור על הווירטואוזיות של הרקדן.

החזרה לתנועה מבורכת והיא חלק מטלטלת הענק של יציאה החוצה וחזרה הביתה. אלא שהשנה, אולי יותר מאשר בעבר, נראה המחול מנותק מהמקום שבו אנו חיים. היצירות שעלו היו מאוד אוניברסליות, אבל לאו דווקא במובן הטוב של המלה. יש כל כך הרבה כישרון, שנתמך ביכולת ביצוע מעולה, וחבל שכל זה מנווט לטובת הליכה בתלם החרוש של טרנדים בינלאומיים, תוך איבוד הקול האישי. הטרנד כיום הוא מחול אגרסיבי, מהיר ואלים, תוך בדיקה של מערכת יחסים פיסית ומניפולטיבית בין אנשים. נראה שהרגש כבר קהה מעוצמת הווליום. הכל מהיר, כאילו היוצרים מנסים להספיק מה שיותר נגיעות ודחיפות צפופות, אך חסרות כל משמעות, של יד או רגל של האחד באחר. גם אם פה ושם יש עניין כוריאוגרפי של פתרונות תנועתיים מורכבים, הכל קורה מהר, כאילו מנסים לדחוס את התנועה למה שפחות זמן. בכל ריקוד יש כמה שיותר קפיצות של הרקדנים זה על זה, נפילות שככל שהן מסוכנות הרי זה משובח, גלגולים מהירים על הרצפה ושינויי כיוון בחלל, שמצביעים על חוסר שקט פנימי. מרוב תנועות אין זמן להאיר רקדן זה או אחר בצבעים אישיים. על פניו היצירה נעשית מתוך הקשבה לרקדנים ושיתופם בתהליך, אבל למעשה הכל הופך לכור היתוך שבו הסולן הולך לאיבוד גם בהרכב קאמרי. האלימות של חלק מהלהקות האירופיות, שראינו כבר לפני למעלה מעשר שנים, מגיעה לישראל באיחור.

חזרה הביתה היא לא רק חזרה למחול נטו ולחקר התנועה, אלא גם היכולת לגדול, להיות מחוזק מבפנים, כדי לחפש את הקול האישי.

סגור לתגובות.