כפרי מחול בישראל / פרם-שי חרמון

כתב עת מחול עכשיו, גיליון 15, ינואר 2009, עמ'   45-47

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה רוטנברג

מו"ל: תיאטרון תמונע

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט – המחלקה למחול

מומלץ לפתוח את הגיליון  המלא המעוצב – ראה אתר "יומני מחול"

 –

בעשור האחרון קיים גידול ממשי בפעילות המחול בארץ. מספר הצופים בהופעות מחול עולה (דו"ח פילת, 2008-2001), כוריאוגרפים חדשים רבים מעלים עבודות בכורה ופעילותם של הוותיקים ממשיכה להתרחב. הביקוש לשיעורי מחול ותנועה, הן בקרב ציבור הרוקדים והן בציבור הרחב, גובר. מסגרות חדשות, כמו תוכניות הטלוויזיה "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים" ופסטיבל Vdance, חושפות למחול קהל של המונים. הדיון החברתי על יתרונות הקהילתיות והגל הרוחני, שמתמקד בקירוב הגוף והנפש, אינם פוסחים על העוסקים באמנות זו. מתוך צורך אישי, חברתי ואמנותי קמו בשנים האחרונות כפרים הממקמים את המחול במרכז הווייתם. כיום קיימים בישראל שלושה כפרי מחול, שכל אחד מהם פועל במתכונת ובסגנון ייחודיים, התואמים את רוחם וגישתם של הכוריאוגרפים הפועלים בו.

 

האנגר אדמה

לפני כעשר שנים הקימו הכוריאוגרפים ליאת דרור וניר בן-גל את האנגר אדמה במצפה רמון. ההאנגר הוא בית אמנותי לאורח חיים של תנועה טבעית. הוא משמש מקום למנוחה, למדיטציה, לחיבור לשורשים, באמצעות ריקוד פנימי ועבודה בגינון ובטיפול בבעלי חיים. כל אלה מביאים את תושבי הכפר לגילוי יכולות חבויות באישיותם.

כשדרור ובן-גל שבו עם להקתם מצרפת ב-1999, לאחר תקופה ארוכה של הופעות ברחבי העולם, הם נזקקו לחופשה. צמד הכוריאוגרפים ורקדניהם עשו זמן מה במרכז הלאומי למחול עכשווי באונג'יי (Anger), צרפת, שם יצרו את עבודתם  Dance Of Nothing(1998). היצירה, שהמבקרים ראו בה צירוף משלהב של מחול מערבי אתלטי עם מוסיקה ותימות מזרח-תיכוניות, הביאה את זוג היוצרים להבנה שהזמן בשל לשינוי. אבל רק לאחר שנחתו בביצת הבטון התל אביבית החליטו על הצעד ששינה את חייהם. ההחלטה נפלה כשחזרו מחופשה בסיני לתל אביב וחלפו במצפה רמון. "הבנו שכנראה זה מה שאנחנו מחפשים. משהו שיש לו טיפה יותר רוחב, כך שאתה לא נבלע בתוך מה שאתה עושה", מספרת דרור. "העבודה האחרונה לימדה אותנו את מה שאחר כך באנו הנה להיות. היה משהו בגוף שבעצם ידענו, לפני שהבאנו את זה למימוש בפרקטיקה" (ראיון עם חרמון, 2008).

בן-גל ודרור שוב ארזו את המזוודות ועברו למצפה רמון. באותה החלטיות בלתי צפויה אימצו השניים האנגר ישן בפאתי אזור התעשייה של העיירה והחלו להפוך בו ולקרב אותו – ואת עצמם – למה שקרוי בפיהם "לב במדבר".

ההאנגר מחולק לאזור מרכזי, שבו חלל סלוני גדול, עתיר ספות ושולחנות מאסיביים נמוכים (מעשה ידיו של חבר הלהקה), ובמת פרקט נמוכה המיועדת לסדנאות ולהופעות, שבנו יחד הרקדנים. הבמה נבנתה באופן זה כדי להשאיר את הרקדנים קרובים לקרקע ולהפחית את ההפרדה הפיסית בינם לבין הקהל. בחציו השני של ההאנגר יש שני חללי סטודיו אינטימיים, חלל שינה משותף וכתשעה טיפי (אוהלי אירוח אינדיאניים) בבנייה ייחודית. בנוסף נבנו בבניית בוץ שלוש יחידות אירוח ססגוניות. בין המבנים משתרעת גינה שופעת ופורחת, המספקת לבאי המקום צמחי תבלין ומעט ירקות. בחצר ההאנגר יש שטח גדול, המיועד למבקרים הרבים המגיעים לפסטיבלים שנערכים בו. עובדי ההאנגר גרים בדירות שכורות במצפה רמון. ההפרדה בין העבודה בהאנגר למגורים נועדה לערב את אנשי הצוות בין תושבי מצפה רמון ולהפריד בין הפעילות בהאנגר לבית האישי.

האנגר אדמה הוא מקום דינמי, המזמין את כל אחד מהעוברים בו לתרום מכישרונו ומידיעותיו, ובכך להשפיע על דמותו. דרור קוראת למקום "בית ציבור". ידע מתחומים שונים מצטבר בו. המגמה אינה ליצור קהילה, אלא לאפשר לאנשים לבחור, לפתח חשיבה עצמאית ולהיות אנשים חופשיים. במקום ובעיצובו אפשר לראות את החיפוש אחר אלטרנטיבה לא רק לניכור התל אביבי, אלא גם לקולקטיב הקיבוצי שבו גדלו שני המייסדים. "אני מפחדת מקהילות, בעיקר מקהילות הומוגניות", אומרת דרור. "תחיו כמה שיותר בקהילה רחבה". היא מדגישה את הרצון לסייע לאנשים להיות חופשיים. המציאות שנוצרת בהאנגר דומה לתהליך שעברו דרור ובן-גל כשהגיעו למצפה רמון: "כל אחד התחיל לגשש באזורים שהם רק הוא. הם לא בשותפות" (ראיון עם חרמון, 2008).

אם רוצים להבין את המהות של האנגר אדמה, כדאי להתבונן בתהליך שקדם להקמתו. בשנת 1999 היו מאחורי בן-גל ודרור כמעט עשר שנים של יצירה משותפת. הם יצאו יחד מבית הספר התיכון מהסדנא למחול בגעתון לאקדמיה למחול בירושלים, יצרו יחד דואט מצליח, שהקנה להם פרסום בינלאומי, ניהלו במשותף להקת מחול ויצרו יחד עבודות שזכו בפרסים בישראל ובעולם, וגם גידלו שני ילדים. הלחץ והמתח של העבודה האינטנסיבית יצרו עומס, שהגיע לנקודת רתיחה. באותה נקודה הם יצרו את Dance Of Nothing. העבודה עסקה בקשר שבין האדם והאדמה, בין המחול הווירטואוזי שבו אומנו לבין התנועה האותנטית האנושית. הצורך במחול הוליסטי, במדיטציה ובפרופורציה הוביל אותם לחפש משמעות חדשה למחול. כפי ש-Dance Of Nothing נבע מהחיפוש העצמי של שני יוצריו, גם האנגר אדמה תלוי בפועלם. המעגל המנהל שסביב דרור ובן-גל מצומצם ואינו קבוע. אל ההאנגר מגיעים עוברים ושבים ממקומות שונים ומתחומים מגוונים. יש שנשארים לימים, ויש לתקופה של שבועות וחודשים. הרקדנים בלהקה שותפים לעשייה המקומית. הם מלמדים בבית הספר של ההאנגר, מעבירים סדנאות לקבוצות המגיעות להתארח, עובדים בגינה הכפרית ומשתתפים בפרויקטים מקומיים.

השינוי הגדול חלחל גם לשפה התנועתית של הכוריאוגרפים, אומרת דרור: "לאט לאט הכוריאוגרפיה נהיית פחות ופחות כוריאוגרפיה. זה משהו שנכנס לתהליך ומקבל איזושהי צורה בסופו של דבר. מרגע שאני אומרת שריקוד הוא הוליסטי, יש לזה חוקים. החוקיות היא שלא עובדים בהתנגדות, לא עובדים על תנועתיות" (חרמון, 2008).

כפר מחול בגליל

הוגי הרעיון הציוני שאפו ליצור בארץ-ישראל אדם חדש, שישלב באישיותו ובמעשיו עבודה, למידה ויצירה. מהרעיון הזה צמח הזרם הקיבוצי. בקיבוצים נפוצו תיאטראות, מקהלות ועיתוני שירה וספרות. הריקוד היה חלק מטקסי החגים שנוצרו בקיבוצים. המחול האמנותי, שנחשב צורת אמנות מופשטת ומתנשאת, לא קיבל עידוד דומה. בשלהי שנות ה-40 עלתה ארצה צעירה בשם יהודית ארנון, שהצטרפה לקיבוץ געתון שבגליל המערבי. ארנון, שנעוריה חלפו באושוויץ, נדרה נדר להקדיש את חייה למחול, לרקוד ולהרחיב את מעגלי המחול בארץ-ישראל. בתחילת הדרך נתנה שיעורי מחול לבני הקיבוצים באזור. למרות הקשיים הרכיבה מתלמידיה את להקתה הראשונה (להקת המחול געתון, 1959) ואת להקתה השנייה (להקת הגליל המערבי, 1965). בהמשך נבנה בקיבוץ סטודיו למחול ובשנת 1969 הוקמה להקת המחול הבין-קיבוצית.

כאשר ארנון העבירה את הניהול האמנותי של הלהקה לרמי באר, ב-1996, היו מאחורי הלהקה שני עשורים ומחצה של פעילות ענפה בעולם. מלבד ארנון עבדו עם הלהקה רבים מהיוצרים המובילים בארץ ובעולם, ביניהםאוהד נהרין, רות זיו-אייל, מץ אק  (Ek)ויירי קיליאן (Kylian). הלהקה עשתה כברת דרך מהימים שהרקדנים נדרשו להגיע לחזרות פעם בשבוע לאחר יום העבודה במשק, ועד לביסוס מעמדם כבעלי מקצוע מיומנים ושווי זכויות בתנועה הקיבוצית. לרשות הלהקה עמדו שלושה אולמות והיא קיבלה תקציב מהמדינה ומברית התנועה הקיבוצית.

אם את הקמת הלהקה אפשר לדמות לחגיגת בר המצווה של הילד שגידלה ארנון, "כפר מחול בגליל", שמו הרשמי של כפר המחול בקיבוץ געתון, מסמל את הגעתו לבגרות מלאה. כיום הלהקה מנוהלת כעמותה עצמאית, ומנהליה יכולים לקדם את חזונה של ארנון צעד נוסף. את המהלך מוביל באר ולצדו פועלים מנכ"ל הלהקה,נתן טל, מנהלת צוות הלהקה,סיוןכהן, מנהלת פרויקט כפר המחול, שרהל'ה רם-שליין, וידידת הלהקה ותורמת מרכזית, רעיה שטראוס.

הכפר ממוקם בכניסה לגעתון והוא כולל את שלושת אולמות הסטודיו הישנים, את אולם הלהקה, את סטודיו זכרי (לזכרו של רקדן הלהקה ומנהל ההצגות, זכרי דגן), המצויד להופעות מלאות מול קהל, את המתפרה ואת משרדי הלהקה. לאחרונה הורחב האנגר במתחם הכפר והפך לבית הלהקה. בהאנגר ארבע קומות, שבהן חדרי הלבשה, מכון פיסיותרפיה, קפטריה וחדרים נוספים. מגג המבנה נשקף נוף נפלא – היערות של עמק געתון, מבצר יחיעם וקו החוף, מראש הנקרה ועד מפרץ חיפה. במרכז הקיבוץ הוסב חדר האוכל הישן לשני אולמות מודרניים לחזרות, המביטים אל הדשא המרכזי של הקיבוץ. בהמשך ייבנו שם מכון כושר ושירותים נוספים לרווחת הרקדנים.

האווירה הירוקה השקטה של הקיבוץ הגלילי סיפקה בששת העשורים האחרונים כר נרחב לפעילות אמנותית ומקצועית ענפה. מבית הספר ומסדנת המחול הפועלים במקום יצאו מיטב היוצרים הישראלים. בלהקה רוקדים רקדנים מוכשרים ומיומנים ברמה הגבוהה ביותר. עם זאת, בהנהלת הלהקה מודים שכיום יש קושי אמיתי לעמוד אל מול התחרות הקשה שמציבה תל אביב. הנגישות הגבוהה, האמצעים הרבים ואולי גם תחושת הזוהר מושכים יותר ויותר רקדנים למרכזי המחול של תל אביב. בלהקה מודאגים מבריחת כישרונות והכפר נועד לתת מענה גם לבעיה זו. הבאת מופעים ממרכז הארץ, אירוח כוריאוגרפים מחו"ל לפיתוח יצירה, קורסים בחגים ופסטיבל מחול, לצד שיפור המתקנים ודאגה לרווחת הרקדנים, אמורים להחזיר לצפון את העוסקים במחול מקצועי. הפריפריה כמרכז תרבותי עומדת בראש מעייניה של הנהלת הלהקה. במלחמת לבנון השנייה נאלצה הלהקה להעתיק את פעילותה לשפיים. זו היתה הזדמנות להתחיל פרק חדש ולעבור למרכז, אבל באר לא נכנע ללחצים וכשוך הסערה החזיר את הלהקה לביתה. הצעד האמיץ שנקט בו באר מאפיין גם את רוחה של המייסדת, יהודית ארנון. "החזון הוא מהצד המקצועי ביותר, הצד האקדמי, הלימודי וההתנסותי של התלמידים", אומר באר, "אבל יש גם רצון לערב את האוכלוסייה שאיננה דווקא מקצועית. שילוב. כל מה שהגוף האנושי יכול לבוא אתו בצורה של הבעה" (ראיון עם חרמון, 2008).

רבים פונים אל מנהלי הלהקה ומציעים פרויקטים משותפים בכפר המתהווה. כל פנייה נשקלת על פי התאמתה לרוח הכפר. מכיוון שמדובר למעשה בהרחבה של גוף חי, הצומח זה יובל שנים, הפועל בתוך קיבוץ, האתגר הוא להתגבר על קיבעון מחשבתי ולשקול את העתיד בצורה חדשה ורעננה.

הכפר מתרכז במחול מקצועי ובחינוך למחול, בשני ענפים עיקריים:

  1. המחול המקצועי. ענף זה כולל את להקת המחול הקיבוצית (להקה 1 ולהקה 2). בהמשך מתכננים ליזום תוכניות מגורים מוגדרות-בזמן (Residency), המיועדות לכוריאוגרפים המעוניינים להגיע עם רקדניהם לפרק זמן מרוכז של יצירה עצמאית.
  2. מחול חצי-מקצועי וחינוך למחול: זהו ענף הפיתוח המרכזי של הכפר.

בגעתון פועלים הסדנה למחול, המכשירה רקדנים מקצועיים, והאולפן למחול שמיועד לרקדנים עד גיל 18. מוסדות אלו הוקמו על ידי ארנון כחלק מחזון הלהקה הקיבוצית, אבל כיום הם שייכים למועצה האזורית מטה אשר. שיתוף הפעולה בין בתי הספר והנוכחות של הלהקה הקיבוצית במקום מהווים חלק חשוב בעיצוב האווירה הייחודית לו. קיימות תכניות לאיחוד עתידי מחודש של הלהקה ובתי הספר, צעד שידרוש גמישות רבה בניהול משותף של המוסדות.

בתכנון לעתיד אמורות להיפתח שלוחות של הכפר בעכו, בשפרעם ובכפר יאסיף. בגעתון מצויה תשתית להוראת מחול לצעירים. לאולפן למחול בקיבוץ מגיעים תושבי האזור מיישובים יהודיים ומיישובים לא יהודיים, ושלוחותיו פרוסות על פני הגליל המערבי. סדנת המחול בגעתון פועלת גם בעכו, עם החממה למחול שהקים המרכז לתיאטרון עכו.

בינתיים חושבים בכפר על מסלולי חינוך נוספים:

* מסלול מצטיינים לנוער: כיתת רקדנים מצטיינים מרחבי הארץ, גילאי 18-15, שתיפגש אחת לחודש.

* מסלול התלמדות ((Apprentice: מתלמדים מצטיינים מחו"ל, שיבואו לתקופה של שלושה חודשים.

* פרויקט "מסעמחול", בשיתוף עם הסוכנות היהודית: תלמידי מחול יהודים מהתפוצות עתידים להגיע לגעתון לפרק זמן של חמישה חודשים. לצד לימודי אולפן, טיולים בארץ והנחלת ערכים ציוניים, הם יקבלו שיעורי מחול וקומפוזיציה ויצפו בלהקה. בגלל הביקוש הגדול מיהרו בכפר ויזמו פיילוט, שמתקיים כבר השנה.

* מסלול אקדמי: לאחר שנים של עבודה חינוכית והכשרת רקדנים, מתרחבת פעילות הלהקה לאקדמיה. בשיתוף עם המכללה האקדמית גליל מערבי מוקמת התמחות בתיאטרון-מחול בחוג לתיאטרון, שתשלב הכשרה מעשית עם לימודים אקדמיים, ובה שתי מגמות – ביצוע ויצירה. על בניית התוכנית וניהולה אמונים כמה מאנשי האקדמיה הבכירים בתחום התיאטרון ובתחום המחול בישראל.

הכפר נמצא במגעים עם להקת מחול אתיופית, כדי להעניק לרקדניה הכשרה מקצועית, פסטיבל "הרמת מסך" מתעתד להופיע גם בכפר המחול ובגעתון מעוניינים לאפשר לכוריאוגרפים מחו"ל להגיע עם רקדניהם ולפתח עבודות חדשות במקום. באר עדיין אינו מדבר על שיתוף של כוריאוגרפים אחרים בפעילות הלהקה. באופן כללי הקו בו נוקטת ההנהלה הוא הרחבה של פעילויות הלהקה, ללא התערבות בפעילות של הלהקה עצמה. באר: "זה בעצם המשך טבעי לעשייה רבת השנים שיש פה, שהתחילה עם יהודית ארנון. תמיד היו פה בית ספר לילדים קטנים והסדנה למחול. בית ייבוש הטבק משנות ה-50 ומפעל לברגים הפכו לאולמות סטודיו. הכפר, בחזון הרחב כפי שאני רואה אותו, נותן כמה מסלולים ואספקטים של תנועה ושל ריקוד. בקצה הפירמידה נמצא הצד המקצועי – להקת האם והלהקה השנייה" (ראיון עם חרמון, 2008).

ורטיגו בכפר

ורטיגו בכפר הוא כפר אמנות אקולוגי, שנמצא בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. בפתח הקיבוץ, בקצה מדרון מדרגות, נמצאת הכניסה ללולי המשק, שאינם פעילים זה שנים. המבנים התאימו להפליא לצרכיהם של אנשי להקת המחול ורטיגו, ששיכנו בהם את כפר האמנות. הלול הגדול שינה את צורתו והוסב למתחם אירוח וסטודיו בבנייה מיוחדת באדמה. דלת עץ גדולה, שנבנתה ממחזור של משטחי עץ שאיכלסו את הלולים, מובילה אל סלון ומטבח משותפים, שמתפקדים כחלל מנוחה ובישול לאורחים. סריגי עץ (מאותם חומרים ממוחזרים) מפרידים בין הסטודיו לסלון ומאפשרים צפייה במתרחש בסטודיו. הסטודיו עצמו עשוי עץ ואינו אטום. במקום קירות ניצבים חלונות הולנדיים גדולים מעשה אמן. מחוץ למבנה מצויים מקלחות ושירותים ירוקים, שמעבירים את המים והפסולת דרך מערכת מחזור טבעית. המים שיוצאים מהמערכת (מים אפורים), מופנים לחקלאות המקומית.

לול נוסף הפך למרכז הפעילות של "אדמהיא", בית אמנות באדמה, שעליו אמונים דפנה ילון, "אמנית על פני האדמה", טל בשן ודני גולדנברג. ב"אדמהיא" מתערבבים זה בזה יצירות אמנות, פעילויות קבוצתיות וייצור לבני בניין טבעיות, שמהם עשויים מבני הכפר. המסת הגבולות בין אמנות, חינוך ועבודת אדמה הופכת את הבנייה והאמנות להנאה. הכפר מעוצב באופן מאופק ומסביר פנים. בבנייתו, בחומרים אקולוגיים, עסקו חברי הכפר ומתנדבים.

תושבי ורטיגו בכפר הם למעשה בני משפחת ורטהיים המורחבת, האחיות נעה, טלי, רינה ומירב ורטהיים ומשפחותיהן. נעה, הכוריאוגרפית של להקת ורטיגו, ובן זוגה עדי שעל, המנהל והשותף האמנותי, החלו לפעול יחד ב-1992. מאז הגדילו את הלהקה והפכו אותה לאחת מלהקות המחול הישראליות המצליחות. רינה ורטהיים רוקדת בלהקה ומלמדת בה ובסדנה הפועלת לצדה. בעלה, נמרוד, צייר ומסגר-אומן, שותף בעיצוב אביזרים למופעי הלהקה; טלי מלמדת מחול משולב לרקדנים נכים ולא-נכים. בעלה, אברם, הוא אגרונום הכפר; מירב היא מטפלת ומורה בכפר. בעלה, דני, הוא בנאי הבית.

עם ההקמה עברו המשפחות וחלק מהרקדנים להתגורר בכפר. לצדם פועלים בכפר בעלי מקצוע ואומנים כמו איילה שמיר, שמפתחת בכפר את תחום האקולוגיה המעשית והגינון הקהילתי; דני גולדנברג, כאמור, הוא בנאי הבית והאחראי על הפיתוח הפיסי של המקום; דני פישוף, בעל חברת התאורה וההגברה "מג'נטה", האמון על המראות המיוחדים במופעים של ורטיגו, העתיק את העסק שלו לכפר. כך עשה גם האמן נמרוד קורן. לאלה הצטרפו פעולות משותפות עם אמני עמק האלה ועם המכינה הקדם-צבאית שביישוב השכן, אדרת, ועם מעונות נוספים באזור. חנות יד שנייה הקיימת בקיבוץ עובדת באופן קבוע עם הכפר. בעלת החנות, רונית אשר, משתתפת עם היוזמה שלה, "מיד ליד", במופע רעש לבן (2008).

הפעילות העשירה והמגוונת בכפר כוללת שיעורי מחול ושיעורים בתנועה ובאמנויות לחימה. הלהקה מחלקת את זמנה בין הכפר לסטודיו בירושלים, שבו גם מתבצעים הניסויים בפיתוח יצירה חדשה. בכפר גרים, מלבד אנשי הלהקה, אמנים פלסטיים, מעצבים וארכיטקטים. בכפר מתקיימים לימודי אקולוגיה, מחזור וחקלאות בת-קיימא. קבוצות מאורגנות ומגמות מחול הבאות לכפר נחשפות למיזוג המיוחד המתקיים בו בין מחול, אמנות וסביבה. לחברי הכפר חשובה המסגרת הקהילתית. אחת לשבועיים הם מתכנסים ללמידה משותפת בנושאי יהדות ורוח ובחגים הם מקיימים אירועים עם חברי הקיבוץ. מכיוון שבכפר גרות משפחות עם ילדים, נוצרת בו תרבות של ערבות הדדית.

הכפר פועל כשנה בלבד, אבל בפרק זמן קצר זה השלימו תושביו פעילות רבה. באמצעות העלאת המודעות האמנותית והסביבתית הם שואפים להגביר את המעורבות החברתית בדאגה לשלום כדור הארץ. הכפר פונה לכל הקהלים והגילאים, בדגש על קהילות מוחלשות. הוא חבר ברשת כפרים אקולוגיים בינלאומית, ולמעשה מדובר בכפר האמנות האקולוגי הראשון בעולם. לכן הוא נועד להיות מודל לחיקוי, שימשוך מבקרים ומתעניינים מישראל ומהעולם.

 

 

 

סיכום

מקדמת דנא בנויה החברה האנושית כמארג של קהילות קטנות. החשיבות שניתנה לפרט במאה ה-20, והאורבניזציה המהירה, יצרה מצב של העדפת הפרט על פני הכלל, עד לכדי מצב של ניכור ומרחק. על רקע זה יכול להיות מובן הצורך להתאגד. קל יותר כשהדבר נעשה סביב נושא משותף. כפר האמנים עין הוד, ישוב המודטים הררית וקיבוץ הצמחונים אמירים הן כמה מהדוגמאות.

 במבט ראשון, קהילת מחול אינה נראית כישות טבעית. באמנות שנחשבת כל כך אינדיווידואליסטית, הישגית ואליטיסטית, איזה מקום יש לקהילה, לחשיבה משותפת, להרחבת הגבולות ולחלוקת תשומת הלב? התבוננות מעמיקה יותר מראה כי הדמוקרטיזציה של האמנויות והתפשטות הקונטקט-אימפרוביזציה הובילו לשינוי תפישתי אצל רבים מיוצרי המחול העכשווי. שילובי האמנויות והתעמקות בשאלות של דרך חיים יכולים להוביל לא רק ליצירה חדשה על הבמה, אלא גם ליצירה חדשה של צורת חיים. ואכן, המייסדים של כפרי המחול הם אמנים שמרבים לחשוב 'מחוץ לקופסא' וליצור בשילוב מדיות שונות. ארבעה מהם גם עוסקים שנים רבות בקונטקט-אימפרוביזציה.

עובדה מעניינת נוספת היא שמרבית היוצרים שהקימו את כפרי המחול גדלו בקהילות קטנות. דרור, בן-גל ובאר גדלו בקיבוצים בצפון. ורטהיים גדלה במשפחה דתית בעלת ערכים קהילתיים חזקים. געתון היה אבן דרך בדרכם של רבים מהם – שעל, בן-גל ודרור התחנכו בסדנת המחול בקיבוץ. באר, בן הקיבוץ, היה תלמידה האישי של ארנון.

לכל כפר חזון משלו. את הבדלי הגישה אפשר לראות בהקבלה בין מיקומם של כפרי המחול לסגנון הפעילות המקצועית של מייסדיהם.

בדרום, על שפת מכתש רמון, אחד מפלאי הטבע של ישראל, יוצרים ליאת דרור וניר בן-גל חיבור מחודש בין תנועת האדם והקרבה לאדמה. החיפוש הוא פנימי יותר מאשר אמנותי. לשניים שותפים רבים, עוברי דרך הבאים למקום, תורמים ונתרמים. כך מחפשים השניים את השקט שביצירה הפשוטה. דרור ובן-גל מחברים את עצמם ואת הסובבים אותם לאדמה ולתנועה האותנטית של הגוף והולכים בדרכם הייחודית, ללא שמירה על כללי מחול מקובלים.

בצפון, בהרים, בתוך קיבוץ ותיק, מתמקדים אנשי להקת המחול הקיבוצית בהרחבת הפעילות, מתוך שמירה על טוהר המחול ועל סגנונו הכוריאוגרפי של רמי באר. הכפר שומר על הקיים והחידוש הוא בחיפוש דרכים לקירוב המחול לאוכלוסיית האזור ולביסוסו של מרכז של מחול מקצועי בפריפריה. האומץ להקים כפר מחול במקום שבו קיימת מסורת עמוקה הן במחול והן באורח חיים קיבוצי, יכול להיות צעד חשוב לעולם המחול, ולכך דרושות תבונה וסבלנות.

בעמק האלה, לא רחוק מתל אביב ומירושלים, באזור מתפתח של יישובים קהילתיים, משלבים נעה ורטהיים ועדי שעל בין המחול המקצועי, ההתפתחות האישית, הסביבה והקהילה. כמו במופעי המחול שלהם, הם עוסקים בשאלות מגוונות ועכשוויות ומתמודדים עם שאלות שעומדות במוקד הדיון החברתי. חיבתם לשיתופי פעולה באה לידי ביטוי בכפר, ואנשים רבים ממגוון מקצועות שותפים בעיצובו, וכתוצאה מכך בעיצוב עבודות הלהקה. הרמה המקצועית הבלתי מתפשרת בכל אחד מהתחומים מגשרת על הפערים האפשריים ויוצרת משהו חדש.

בין שלושת הכפרים יש קווי דמיון, אבל גם קווים מפרידים רבים. מכיוון ששלושת כפרי המחול נמצאים בראשית דרכם, אין מקום להשוואה וגם אין בה צורך. כל אחד מהם ייחודי ומציב לעצמו מטרות שונות מהאחרים. לאחר שנים של מאבק על הלגיטימציה של המחול בישראל כצורת אמנות משפיעה, נראה כי המאמצים נושאים פרי. שינוי גדול מתחיל בצעד ריקוד אחד.

פרם-שי חרמון הוא אמן רב-תחומי ומורה. הוא רקד בהצגות המעגל (זכתה בפסטיבל Smallבמה) ומרד המתים (פסטיבל עכו 2007), יצר את הווידיאו-דאנס Sand, שפתח את פסטיבל Night Vision, ניו-זילנד, וזכה בפרס הסרט הטוב, מלחין להצגות, ביניהן הום סינמה (יהושע סובול), התמחה בהוראת מחוננים ומצטיינים (אוניברסיטת תל אביב), למד בסדנה בגעתון ומסיים לימודי B.Ed בתיאטרון-מחול בסמינר הקיבוצים.

 

כפר מחול בגליל

מבנים:

  • בית הלהקה – חדרי חזרות, הלבשה וקפטריה, מכון פיסיותרפיה, סטודיו ואולם מופעים
  • שבעה סטודיאות הפזורים בכפר

ענפים קיימים:

  • להקת המחול הקיבוצית (להקה 1 ולהקה 2)
  • אירועי מחול באולם הלהקה
  • "מסעמחול" (בשיתוף עם הסוכנות היהודית), חמישה חודשים המשלבים מחול ולימודי ישראל
  • קורס קיץ ארצי

תכנון עתידי:

  • אמפי-פארק למופעי חוץ
  • הרחבת מגורים לרקדנים ואורחים
  • מפגש מצטייני מחול ארצי, אחת לחודש
  • מסלול מתלמדים מחו"ל
  • הזמנת יוצרים לפיתוח עבודות חדשות עצמאיות
  • פסטיבל מחול בקיץ
  • מסלול אקדמי (בשיתוף עם מכללת גליל מערבי)
  • שלוחות מחול בעכו ובכפרים הלא יהודיים מסביב לכפר
  • שיתוף פעולה עם להקת מחול של יוצאי אתיופיה
  • שיעורים פתוחים לכלל הציבור במחול, תנועה,פלדנקרייז ופילאטיס
  • בית ספר למחול

כתב עת מחול עכשיו, גיליון 15, ינואר 2009, עמ'   45-47

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה רוטנברג

מו"ל: תיאטרון תמונע

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט – המחלקה למחול

מומלץ לפתוח את הגיליון  המלא המעוצב – ראה אתר "יומני מחול"

 

כפרי מחול בישראל

פרם-שי חרמון

בעשור האחרון קיים גידול ממשי בפעילות המחול בארץ. מספר הצופים בהופעות מחול עולה (דו"ח פילת, 2008-2001), כוריאוגרפים חדשים רבים מעלים עבודות בכורה ופעילותם של הוותיקים ממשיכה להתרחב. הביקוש לשיעורי מחול ותנועה, הן בקרב ציבור הרוקדים והן בציבור הרחב, גובר. מסגרות חדשות, כמו תוכניות הטלוויזיה "נולד לרקוד" ו"רוקדים עם כוכבים" ופסטיבל Vdance, חושפות למחול קהל של המונים. הדיון החברתי על יתרונות הקהילתיות והגל הרוחני, שמתמקד בקירוב הגוף והנפש, אינם פוסחים על העוסקים באמנות זו. מתוך צורך אישי, חברתי ואמנותי קמו בשנים האחרונות כפרים הממקמים את המחול במרכז הווייתם. כיום קיימים בישראל שלושה כפרי מחול, שכל אחד מהם פועל במתכונת ובסגנון ייחודיים, התואמים את רוחם וגישתם של הכוריאוגרפים הפועלים בו.

 

האנגר אדמה

לפני כעשר שנים הקימו הכוריאוגרפים ליאת דרור וניר בן-גל את האנגר אדמה במצפה רמון. ההאנגר הוא בית אמנותי לאורח חיים של תנועה טבעית. הוא משמש מקום למנוחה, למדיטציה, לחיבור לשורשים, באמצעות ריקוד פנימי ועבודה בגינון ובטיפול בבעלי חיים. כל אלה מביאים את תושבי הכפר לגילוי יכולות חבויות באישיותם.

כשדרור ובן-גל שבו עם להקתם מצרפת ב-1999, לאחר תקופה ארוכה של הופעות ברחבי העולם, הם נזקקו לחופשה. צמד הכוריאוגרפים ורקדניהם עשו זמן מה במרכז הלאומי למחול עכשווי באונג'יי (Anger), צרפת, שם יצרו את עבודתם  Dance Of Nothing(1998). היצירה, שהמבקרים ראו בה צירוף משלהב של מחול מערבי אתלטי עם מוסיקה ותימות מזרח-תיכוניות, הביאה את זוג היוצרים להבנה שהזמן בשל לשינוי. אבל רק לאחר שנחתו בביצת הבטון התל אביבית החליטו על הצעד ששינה את חייהם. ההחלטה נפלה כשחזרו מחופשה בסיני לתל אביב וחלפו במצפה רמון. "הבנו שכנראה זה מה שאנחנו מחפשים. משהו שיש לו טיפה יותר רוחב, כך שאתה לא נבלע בתוך מה שאתה עושה", מספרת דרור. "העבודה האחרונה לימדה אותנו את מה שאחר כך באנו הנה להיות. היה משהו בגוף שבעצם ידענו, לפני שהבאנו את זה למימוש בפרקטיקה" (ראיון עם חרמון, 2008).

בן-גל ודרור שוב ארזו את המזוודות ועברו למצפה רמון. באותה החלטיות בלתי צפויה אימצו השניים האנגר ישן בפאתי אזור התעשייה של העיירה והחלו להפוך בו ולקרב אותו – ואת עצמם – למה שקרוי בפיהם "לב במדבר".

ההאנגר מחולק לאזור מרכזי, שבו חלל סלוני גדול, עתיר ספות ושולחנות מאסיביים נמוכים (מעשה ידיו של חבר הלהקה), ובמת פרקט נמוכה המיועדת לסדנאות ולהופעות, שבנו יחד הרקדנים. הבמה נבנתה באופן זה כדי להשאיר את הרקדנים קרובים לקרקע ולהפחית את ההפרדה הפיסית בינם לבין הקהל. בחציו השני של ההאנגר יש שני חללי סטודיו אינטימיים, חלל שינה משותף וכתשעה טיפי (אוהלי אירוח אינדיאניים) בבנייה ייחודית. בנוסף נבנו בבניית בוץ שלוש יחידות אירוח ססגוניות. בין המבנים משתרעת גינה שופעת ופורחת, המספקת לבאי המקום צמחי תבלין ומעט ירקות. בחצר ההאנגר יש שטח גדול, המיועד למבקרים הרבים המגיעים לפסטיבלים שנערכים בו. עובדי ההאנגר גרים בדירות שכורות במצפה רמון. ההפרדה בין העבודה בהאנגר למגורים נועדה לערב את אנשי הצוות בין תושבי מצפה רמון ולהפריד בין הפעילות בהאנגר לבית האישי.

האנגר אדמה הוא מקום דינמי, המזמין את כל אחד מהעוברים בו לתרום מכישרונו ומידיעותיו, ובכך להשפיע על דמותו. דרור קוראת למקום "בית ציבור". ידע מתחומים שונים מצטבר בו. המגמה אינה ליצור קהילה, אלא לאפשר לאנשים לבחור, לפתח חשיבה עצמאית ולהיות אנשים חופשיים. במקום ובעיצובו אפשר לראות את החיפוש אחר אלטרנטיבה לא רק לניכור התל אביבי, אלא גם לקולקטיב הקיבוצי שבו גדלו שני המייסדים. "אני מפחדת מקהילות, בעיקר מקהילות הומוגניות", אומרת דרור. "תחיו כמה שיותר בקהילה רחבה". היא מדגישה את הרצון לסייע לאנשים להיות חופשיים. המציאות שנוצרת בהאנגר דומה לתהליך שעברו דרור ובן-גל כשהגיעו למצפה רמון: "כל אחד התחיל לגשש באזורים שהם רק הוא. הם לא בשותפות" (ראיון עם חרמון, 2008).

אם רוצים להבין את המהות של האנגר אדמה, כדאי להתבונן בתהליך שקדם להקמתו. בשנת 1999 היו מאחורי בן-גל ודרור כמעט עשר שנים של יצירה משותפת. הם יצאו יחד מבית הספר התיכון מהסדנא למחול בגעתון לאקדמיה למחול בירושלים, יצרו יחד דואט מצליח, שהקנה להם פרסום בינלאומי, ניהלו במשותף להקת מחול ויצרו יחד עבודות שזכו בפרסים בישראל ובעולם, וגם גידלו שני ילדים. הלחץ והמתח של העבודה האינטנסיבית יצרו עומס, שהגיע לנקודת רתיחה. באותה נקודה הם יצרו את Dance Of Nothing. העבודה עסקה בקשר שבין האדם והאדמה, בין המחול הווירטואוזי שבו אומנו לבין התנועה האותנטית האנושית. הצורך במחול הוליסטי, במדיטציה ובפרופורציה הוביל אותם לחפש משמעות חדשה למחול. כפי ש-Dance Of Nothing נבע מהחיפוש העצמי של שני יוצריו, גם האנגר אדמה תלוי בפועלם. המעגל המנהל שסביב דרור ובן-גל מצומצם ואינו קבוע. אל ההאנגר מגיעים עוברים ושבים ממקומות שונים ומתחומים מגוונים. יש שנשארים לימים, ויש לתקופה של שבועות וחודשים. הרקדנים בלהקה שותפים לעשייה המקומית. הם מלמדים בבית הספר של ההאנגר, מעבירים סדנאות לקבוצות המגיעות להתארח, עובדים בגינה הכפרית ומשתתפים בפרויקטים מקומיים.

השינוי הגדול חלחל גם לשפה התנועתית של הכוריאוגרפים, אומרת דרור: "לאט לאט הכוריאוגרפיה נהיית פחות ופחות כוריאוגרפיה. זה משהו שנכנס לתהליך ומקבל איזושהי צורה בסופו של דבר. מרגע שאני אומרת שריקוד הוא הוליסטי, יש לזה חוקים. החוקיות היא שלא עובדים בהתנגדות, לא עובדים על תנועתיות" (חרמון, 2008).

כפר מחול בגליל

הוגי הרעיון הציוני שאפו ליצור בארץ-ישראל אדם חדש, שישלב באישיותו ובמעשיו עבודה, למידה ויצירה. מהרעיון הזה צמח הזרם הקיבוצי. בקיבוצים נפוצו תיאטראות, מקהלות ועיתוני שירה וספרות. הריקוד היה חלק מטקסי החגים שנוצרו בקיבוצים. המחול האמנותי, שנחשב צורת אמנות מופשטת ומתנשאת, לא קיבל עידוד דומה. בשלהי שנות ה-40 עלתה ארצה צעירה בשם יהודית ארנון, שהצטרפה לקיבוץ געתון שבגליל המערבי. ארנון, שנעוריה חלפו באושוויץ, נדרה נדר להקדיש את חייה למחול, לרקוד ולהרחיב את מעגלי המחול בארץ-ישראל. בתחילת הדרך נתנה שיעורי מחול לבני הקיבוצים באזור. למרות הקשיים הרכיבה מתלמידיה את להקתה הראשונה (להקת המחול געתון, 1959) ואת להקתה השנייה (להקת הגליל המערבי, 1965). בהמשך נבנה בקיבוץ סטודיו למחול ובשנת 1969 הוקמה להקת המחול הבין-קיבוצית.

כאשר ארנון העבירה את הניהול האמנותי של הלהקה לרמי באר, ב-1996, היו מאחורי הלהקה שני עשורים ומחצה של פעילות ענפה בעולם. מלבד ארנון עבדו עם הלהקה רבים מהיוצרים המובילים בארץ ובעולם, ביניהםאוהד נהרין, רות זיו-אייל, מץ אק  (Ek)ויירי קיליאן (Kylian). הלהקה עשתה כברת דרך מהימים שהרקדנים נדרשו להגיע לחזרות פעם בשבוע לאחר יום העבודה במשק, ועד לביסוס מעמדם כבעלי מקצוע מיומנים ושווי זכויות בתנועה הקיבוצית. לרשות הלהקה עמדו שלושה אולמות והיא קיבלה תקציב מהמדינה ומברית התנועה הקיבוצית.

אם את הקמת הלהקה אפשר לדמות לחגיגת בר המצווה של הילד שגידלה ארנון, "כפר מחול בגליל", שמו הרשמי של כפר המחול בקיבוץ געתון, מסמל את הגעתו לבגרות מלאה. כיום הלהקה מנוהלת כעמותה עצמאית, ומנהליה יכולים לקדם את חזונה של ארנון צעד נוסף. את המהלך מוביל באר ולצדו פועלים מנכ"ל הלהקה,נתן טל, מנהלת צוות הלהקה,סיוןכהן, מנהלת פרויקט כפר המחול, שרהל'ה רם-שליין, וידידת הלהקה ותורמת מרכזית, רעיה שטראוס.

הכפר ממוקם בכניסה לגעתון והוא כולל את שלושת אולמות הסטודיו הישנים, את אולם הלהקה, את סטודיו זכרי (לזכרו של רקדן הלהקה ומנהל ההצגות, זכרי דגן), המצויד להופעות מלאות מול קהל, את המתפרה ואת משרדי הלהקה. לאחרונה הורחב האנגר במתחם הכפר והפך לבית הלהקה. בהאנגר ארבע קומות, שבהן חדרי הלבשה, מכון פיסיותרפיה, קפטריה וחדרים נוספים. מגג המבנה נשקף נוף נפלא – היערות של עמק געתון, מבצר יחיעם וקו החוף, מראש הנקרה ועד מפרץ חיפה. במרכז הקיבוץ הוסב חדר האוכל הישן לשני אולמות מודרניים לחזרות, המביטים אל הדשא המרכזי של הקיבוץ. בהמשך ייבנו שם מכון כושר ושירותים נוספים לרווחת הרקדנים.

האווירה הירוקה השקטה של הקיבוץ הגלילי סיפקה בששת העשורים האחרונים כר נרחב לפעילות אמנותית ומקצועית ענפה. מבית הספר ומסדנת המחול הפועלים במקום יצאו מיטב היוצרים הישראלים. בלהקה רוקדים רקדנים מוכשרים ומיומנים ברמה הגבוהה ביותר. עם זאת, בהנהלת הלהקה מודים שכיום יש קושי אמיתי לעמוד אל מול התחרות הקשה שמציבה תל אביב. הנגישות הגבוהה, האמצעים הרבים ואולי גם תחושת הזוהר מושכים יותר ויותר רקדנים למרכזי המחול של תל אביב. בלהקה מודאגים מבריחת כישרונות והכפר נועד לתת מענה גם לבעיה זו. הבאת מופעים ממרכז הארץ, אירוח כוריאוגרפים מחו"ל לפיתוח יצירה, קורסים בחגים ופסטיבל מחול, לצד שיפור המתקנים ודאגה לרווחת הרקדנים, אמורים להחזיר לצפון את העוסקים במחול מקצועי. הפריפריה כמרכז תרבותי עומדת בראש מעייניה של הנהלת הלהקה. במלחמת לבנון השנייה נאלצה הלהקה להעתיק את פעילותה לשפיים. זו היתה הזדמנות להתחיל פרק חדש ולעבור למרכז, אבל באר לא נכנע ללחצים וכשוך הסערה החזיר את הלהקה לביתה. הצעד האמיץ שנקט בו באר מאפיין גם את רוחה של המייסדת, יהודית ארנון. "החזון הוא מהצד המקצועי ביותר, הצד האקדמי, הלימודי וההתנסותי של התלמידים", אומר באר, "אבל יש גם רצון לערב את האוכלוסייה שאיננה דווקא מקצועית. שילוב. כל מה שהגוף האנושי יכול לבוא אתו בצורה של הבעה" (ראיון עם חרמון, 2008).

רבים פונים אל מנהלי הלהקה ומציעים פרויקטים משותפים בכפר המתהווה. כל פנייה נשקלת על פי התאמתה לרוח הכפר. מכיוון שמדובר למעשה בהרחבה של גוף חי, הצומח זה יובל שנים, הפועל בתוך קיבוץ, האתגר הוא להתגבר על קיבעון מחשבתי ולשקול את העתיד בצורה חדשה ורעננה.

הכפר מתרכז במחול מקצועי ובחינוך למחול, בשני ענפים עיקריים:

  1. המחול המקצועי. ענף זה כולל את להקת המחול הקיבוצית (להקה 1 ולהקה 2). בהמשך מתכננים ליזום תוכניות מגורים מוגדרות-בזמן (Residency), המיועדות לכוריאוגרפים המעוניינים להגיע עם רקדניהם לפרק זמן מרוכז של יצירה עצמאית.
  2. מחול חצי-מקצועי וחינוך למחול: זהו ענף הפיתוח המרכזי של הכפר.

בגעתון פועלים הסדנה למחול, המכשירה רקדנים מקצועיים, והאולפן למחול שמיועד לרקדנים עד גיל 18. מוסדות אלו הוקמו על ידי ארנון כחלק מחזון הלהקה הקיבוצית, אבל כיום הם שייכים למועצה האזורית מטה אשר. שיתוף הפעולה בין בתי הספר והנוכחות של הלהקה הקיבוצית במקום מהווים חלק חשוב בעיצוב האווירה הייחודית לו. קיימות תכניות לאיחוד עתידי מחודש של הלהקה ובתי הספר, צעד שידרוש גמישות רבה בניהול משותף של המוסדות.

בתכנון לעתיד אמורות להיפתח שלוחות של הכפר בעכו, בשפרעם ובכפר יאסיף. בגעתון מצויה תשתית להוראת מחול לצעירים. לאולפן למחול בקיבוץ מגיעים תושבי האזור מיישובים יהודיים ומיישובים לא יהודיים, ושלוחותיו פרוסות על פני הגליל המערבי. סדנת המחול בגעתון פועלת גם בעכו, עם החממה למחול שהקים המרכז לתיאטרון עכו.

בינתיים חושבים בכפר על מסלולי חינוך נוספים:

* מסלול מצטיינים לנוער: כיתת רקדנים מצטיינים מרחבי הארץ, גילאי 18-15, שתיפגש אחת לחודש.

* מסלול התלמדות ((Apprentice: מתלמדים מצטיינים מחו"ל, שיבואו לתקופה של שלושה חודשים.

* פרויקט "מסעמחול", בשיתוף עם הסוכנות היהודית: תלמידי מחול יהודים מהתפוצות עתידים להגיע לגעתון לפרק זמן של חמישה חודשים. לצד לימודי אולפן, טיולים בארץ והנחלת ערכים ציוניים, הם יקבלו שיעורי מחול וקומפוזיציה ויצפו בלהקה. בגלל הביקוש הגדול מיהרו בכפר ויזמו פיילוט, שמתקיים כבר השנה.

* מסלול אקדמי: לאחר שנים של עבודה חינוכית והכשרת רקדנים, מתרחבת פעילות הלהקה לאקדמיה. בשיתוף עם המכללה האקדמית גליל מערבי מוקמת התמחות בתיאטרון-מחול בחוג לתיאטרון, שתשלב הכשרה מעשית עם לימודים אקדמיים, ובה שתי מגמות – ביצוע ויצירה. על בניית התוכנית וניהולה אמונים כמה מאנשי האקדמיה הבכירים בתחום התיאטרון ובתחום המחול בישראל.

הכפר נמצא במגעים עם להקת מחול אתיופית, כדי להעניק לרקדניה הכשרה מקצועית, פסטיבל "הרמת מסך" מתעתד להופיע גם בכפר המחול ובגעתון מעוניינים לאפשר לכוריאוגרפים מחו"ל להגיע עם רקדניהם ולפתח עבודות חדשות במקום. באר עדיין אינו מדבר על שיתוף של כוריאוגרפים אחרים בפעילות הלהקה. באופן כללי הקו בו נוקטת ההנהלה הוא הרחבה של פעילויות הלהקה, ללא התערבות בפעילות של הלהקה עצמה. באר: "זה בעצם המשך טבעי לעשייה רבת השנים שיש פה, שהתחילה עם יהודית ארנון. תמיד היו פה בית ספר לילדים קטנים והסדנה למחול. בית ייבוש הטבק משנות ה-50 ומפעל לברגים הפכו לאולמות סטודיו. הכפר, בחזון הרחב כפי שאני רואה אותו, נותן כמה מסלולים ואספקטים של תנועה ושל ריקוד. בקצה הפירמידה נמצא הצד המקצועי – להקת האם והלהקה השנייה" (ראיון עם חרמון, 2008).

ורטיגו בכפר

ורטיגו בכפר הוא כפר אמנות אקולוגי, שנמצא בקיבוץ נתיב הל"ה שבעמק האלה. בפתח הקיבוץ, בקצה מדרון מדרגות, נמצאת הכניסה ללולי המשק, שאינם פעילים זה שנים. המבנים התאימו להפליא לצרכיהם של אנשי להקת המחול ורטיגו, ששיכנו בהם את כפר האמנות. הלול הגדול שינה את צורתו והוסב למתחם אירוח וסטודיו בבנייה מיוחדת באדמה. דלת עץ גדולה, שנבנתה ממחזור של משטחי עץ שאיכלסו את הלולים, מובילה אל סלון ומטבח משותפים, שמתפקדים כחלל מנוחה ובישול לאורחים. סריגי עץ (מאותם חומרים ממוחזרים) מפרידים בין הסטודיו לסלון ומאפשרים צפייה במתרחש בסטודיו. הסטודיו עצמו עשוי עץ ואינו אטום. במקום קירות ניצבים חלונות הולנדיים גדולים מעשה אמן. מחוץ למבנה מצויים מקלחות ושירותים ירוקים, שמעבירים את המים והפסולת דרך מערכת מחזור טבעית. המים שיוצאים מהמערכת (מים אפורים), מופנים לחקלאות המקומית.

לול נוסף הפך למרכז הפעילות של "אדמהיא", בית אמנות באדמה, שעליו אמונים דפנה ילון, "אמנית על פני האדמה", טל בשן ודני גולדנברג. ב"אדמהיא" מתערבבים זה בזה יצירות אמנות, פעילויות קבוצתיות וייצור לבני בניין טבעיות, שמהם עשויים מבני הכפר. המסת הגבולות בין אמנות, חינוך ועבודת אדמה הופכת את הבנייה והאמנות להנאה. הכפר מעוצב באופן מאופק ומסביר פנים. בבנייתו, בחומרים אקולוגיים, עסקו חברי הכפר ומתנדבים.

תושבי ורטיגו בכפר הם למעשה בני משפחת ורטהיים המורחבת, האחיות נעה, טלי, רינה ומירב ורטהיים ומשפחותיהן. נעה, הכוריאוגרפית של להקת ורטיגו, ובן זוגה עדי שעל, המנהל והשותף האמנותי, החלו לפעול יחד ב-1992. מאז הגדילו את הלהקה והפכו אותה לאחת מלהקות המחול הישראליות המצליחות. רינה ורטהיים רוקדת בלהקה ומלמדת בה ובסדנה הפועלת לצדה. בעלה, נמרוד, צייר ומסגר-אומן, שותף בעיצוב אביזרים למופעי הלהקה; טלי מלמדת מחול משולב לרקדנים נכים ולא-נכים. בעלה, אברם, הוא אגרונום הכפר; מירב היא מטפלת ומורה בכפר. בעלה, דני, הוא בנאי הבית.

עם ההקמה עברו המשפחות וחלק מהרקדנים להתגורר בכפר. לצדם פועלים בכפר בעלי מקצוע ואומנים כמו איילה שמיר, שמפתחת בכפר את תחום האקולוגיה המעשית והגינון הקהילתי; דני גולדנברג, כאמור, הוא בנאי הבית והאחראי על הפיתוח הפיסי של המקום; דני פישוף, בעל חברת התאורה וההגברה "מג'נטה", האמון על המראות המיוחדים במופעים של ורטיגו, העתיק את העסק שלו לכפר. כך עשה גם האמן נמרוד קורן. לאלה הצטרפו פעולות משותפות עם אמני עמק האלה ועם המכינה הקדם-צבאית שביישוב השכן, אדרת, ועם מעונות נוספים באזור. חנות יד שנייה הקיימת בקיבוץ עובדת באופן קבוע עם הכפר. בעלת החנות, רונית אשר, משתתפת עם היוזמה שלה, "מיד ליד", במופע רעש לבן (2008).

הפעילות העשירה והמגוונת בכפר כוללת שיעורי מחול ושיעורים בתנועה ובאמנויות לחימה. הלהקה מחלקת את זמנה בין הכפר לסטודיו בירושלים, שבו גם מתבצעים הניסויים בפיתוח יצירה חדשה. בכפר גרים, מלבד אנשי הלהקה, אמנים פלסטיים, מעצבים וארכיטקטים. בכפר מתקיימים לימודי אקולוגיה, מחזור וחקלאות בת-קיימא. קבוצות מאורגנות ומגמות מחול הבאות לכפר נחשפות למיזוג המיוחד המתקיים בו בין מחול, אמנות וסביבה. לחברי הכפר חשובה המסגרת הקהילתית. אחת לשבועיים הם מתכנסים ללמידה משותפת בנושאי יהדות ורוח ובחגים הם מקיימים אירועים עם חברי הקיבוץ. מכיוון שבכפר גרות משפחות עם ילדים, נוצרת בו תרבות של ערבות הדדית.

הכפר פועל כשנה בלבד, אבל בפרק זמן קצר זה השלימו תושביו פעילות רבה. באמצעות העלאת המודעות האמנותית והסביבתית הם שואפים להגביר את המעורבות החברתית בדאגה לשלום כדור הארץ. הכפר פונה לכל הקהלים והגילאים, בדגש על קהילות מוחלשות. הוא חבר ברשת כפרים אקולוגיים בינלאומית, ולמעשה מדובר בכפר האמנות האקולוגי הראשון בעולם. לכן הוא נועד להיות מודל לחיקוי, שימשוך מבקרים ומתעניינים מישראל ומהעולם.

 

 

 

סיכום

מקדמת דנא בנויה החברה האנושית כמארג של קהילות קטנות. החשיבות שניתנה לפרט במאה ה-20, והאורבניזציה המהירה, יצרה מצב של העדפת הפרט על פני הכלל, עד לכדי מצב של ניכור ומרחק. על רקע זה יכול להיות מובן הצורך להתאגד. קל יותר כשהדבר נעשה סביב נושא משותף. כפר האמנים עין הוד, ישוב המודטים הררית וקיבוץ הצמחונים אמירים הן כמה מהדוגמאות.

 במבט ראשון, קהילת מחול אינה נראית כישות טבעית. באמנות שנחשבת כל כך אינדיווידואליסטית, הישגית ואליטיסטית, איזה מקום יש לקהילה, לחשיבה משותפת, להרחבת הגבולות ולחלוקת תשומת הלב? התבוננות מעמיקה יותר מראה כי הדמוקרטיזציה של האמנויות והתפשטות הקונטקט-אימפרוביזציה הובילו לשינוי תפישתי אצל רבים מיוצרי המחול העכשווי. שילובי האמנויות והתעמקות בשאלות של דרך חיים יכולים להוביל לא רק ליצירה חדשה על הבמה, אלא גם ליצירה חדשה של צורת חיים. ואכן, המייסדים של כפרי המחול הם אמנים שמרבים לחשוב 'מחוץ לקופסא' וליצור בשילוב מדיות שונות. ארבעה מהם גם עוסקים שנים רבות בקונטקט-אימפרוביזציה.

עובדה מעניינת נוספת היא שמרבית היוצרים שהקימו את כפרי המחול גדלו בקהילות קטנות. דרור, בן-גל ובאר גדלו בקיבוצים בצפון. ורטהיים גדלה במשפחה דתית בעלת ערכים קהילתיים חזקים. געתון היה אבן דרך בדרכם של רבים מהם – שעל, בן-גל ודרור התחנכו בסדנת המחול בקיבוץ. באר, בן הקיבוץ, היה תלמידה האישי של ארנון.

לכל כפר חזון משלו. את הבדלי הגישה אפשר לראות בהקבלה בין מיקומם של כפרי המחול לסגנון הפעילות המקצועית של מייסדיהם.

בדרום, על שפת מכתש רמון, אחד מפלאי הטבע של ישראל, יוצרים ליאת דרור וניר בן-גל חיבור מחודש בין תנועת האדם והקרבה לאדמה. החיפוש הוא פנימי יותר מאשר אמנותי. לשניים שותפים רבים, עוברי דרך הבאים למקום, תורמים ונתרמים. כך מחפשים השניים את השקט שביצירה הפשוטה. דרור ובן-גל מחברים את עצמם ואת הסובבים אותם לאדמה ולתנועה האותנטית של הגוף והולכים בדרכם הייחודית, ללא שמירה על כללי מחול מקובלים.

בצפון, בהרים, בתוך קיבוץ ותיק, מתמקדים אנשי להקת המחול הקיבוצית בהרחבת הפעילות, מתוך שמירה על טוהר המחול ועל סגנונו הכוריאוגרפי של רמי באר. הכפר שומר על הקיים והחידוש הוא בחיפוש דרכים לקירוב המחול לאוכלוסיית האזור ולביסוסו של מרכז של מחול מקצועי בפריפריה. האומץ להקים כפר מחול במקום שבו קיימת מסורת עמוקה הן במחול והן באורח חיים קיבוצי, יכול להיות צעד חשוב לעולם המחול, ולכך דרושות תבונה וסבלנות.

בעמק האלה, לא רחוק מתל אביב ומירושלים, באזור מתפתח של יישובים קהילתיים, משלבים נעה ורטהיים ועדי שעל בין המחול המקצועי, ההתפתחות האישית, הסביבה והקהילה. כמו במופעי המחול שלהם, הם עוסקים בשאלות מגוונות ועכשוויות ומתמודדים עם שאלות שעומדות במוקד הדיון החברתי. חיבתם לשיתופי פעולה באה לידי ביטוי בכפר, ואנשים רבים ממגוון מקצועות שותפים בעיצובו, וכתוצאה מכך בעיצוב עבודות הלהקה. הרמה המקצועית הבלתי מתפשרת בכל אחד מהתחומים מגשרת על הפערים האפשריים ויוצרת משהו חדש.

בין שלושת הכפרים יש קווי דמיון, אבל גם קווים מפרידים רבים. מכיוון ששלושת כפרי המחול נמצאים בראשית דרכם, אין מקום להשוואה וגם אין בה צורך. כל אחד מהם ייחודי ומציב לעצמו מטרות שונות מהאחרים. לאחר שנים של מאבק על הלגיטימציה של המחול בישראל כצורת אמנות משפיעה, נראה כי המאמצים נושאים פרי. שינוי גדול מתחיל בצעד ריקוד אחד.

פרם-שי חרמון הוא אמן רב-תחומי ומורה. הוא רקד בהצגות המעגל (זכתה בפסטיבל Smallבמה) ומרד המתים (פסטיבל עכו 2007), יצר את הווידיאו-דאנס Sand, שפתח את פסטיבל Night Vision, ניו-זילנד, וזכה בפרס הסרט הטוב, מלחין להצגות, ביניהן הום סינמה (יהושע סובול), התמחה בהוראת מחוננים ומצטיינים (אוניברסיטת תל אביב), למד בסדנה בגעתון ומסיים לימודי B.Ed בתיאטרון-מחול בסמינר הקיבוצים.

כפר מחול בגליל

מבנים:

  • בית הלהקה – חדרי חזרות, הלבשה וקפטריה, מכון פיסיותרפיה, סטודיו ואולם מופעים
  • שבעה סטודיאות הפזורים בכפר

ענפים קיימים:

  • להקת המחול הקיבוצית (להקה 1 ולהקה 2)
  • אירועי מחול באולם הלהקה
  • "מסעמחול" (בשיתוף עם הסוכנות היהודית), חמישה חודשים המשלבים מחול ולימודי ישראל
  • קורס קיץ ארצי

תכנון עתידי:

  • אמפי-פארק למופעי חוץ
  • הרחבת מגורים לרקדנים ואורחים
  • מפגש מצטייני מחול ארצי, אחת לחודש
  • מסלול מתלמדים מחו"ל
  • הזמנת יוצרים לפיתוח עבודות חדשות עצמאיות
  • פסטיבל מחול בקיץ
  • מסלול אקדמי (בשיתוף עם מכללת גליל מערבי)
  • שלוחות מחול בעכו ובכפרים הלא יהודיים מסביב לכפר
  • שיתוף פעולה עם להקת מחול של יוצאי אתיופיה
  • שיעורים פתוחים לכלל הציבור במחול, תנועה,פלדנקרייז ופילאטיס
  • בית ספר למחול

סגור לתגובות.