מחול עד 1938, מחול היום פסטיבל "Bruhrungen" וינה, 9 באוקטובר, 2008 / גבי אלדור

כתב עת מחול עכשיו, גיליון 15, ינואר 2009, עמ'   58

עורכות: ד"ר רות אשל וד"ר הניה רוטנברג

מו"ל: תיאטרון תמונע

הגיליון יצא לאור בתמיכת משרד המדע, התרבות והספורט – המחלקה למחול

מומלץ לפתוח את הגיליון  המלא המעוצב – ראה אתר "יומני מחול"

 –

 בסימטה בחלק העתיק והמהודר של וינה, באקדמיה הפרטית למוסיקה, עומדת שונה דאנלופ (mba DR. Shona Dunlop – Mc-Tavish) ומלמדת קבוצה גדולה של רקדניות לעתיד. כולן בטייטס, כולן גמישות וממושמעות ונעימות. יחד אתה, מדגימה את התנועות, עובדת ברונווין ג'אדג', שכמו דאנלופ גם היא מניו זילנד. פסנתרנית מלווה את התנועות במוסיקה חסרת הדמיון הרגילה, אך היעילה.

דאנלופ מסמנת את התנועה והסימון שלה הוא כמו ההסבר הסופי, שאחריו אין צורך בהסברים נוספים, על האופן שבו נראה ריקוד ההבעה הווינאי בשנות ה-20 של המאה ה-20: תנופות, כל הגוף מתקמר בעקבות הנפת הזרועות בצורת שמונה, בזוגות, בקבוצה, על הרצפה, לבד. התנופות האלה יוצרות מעגל הולך ומתרחב, כאילו סביב תהום. כך רקדה גרטה ויזנטאל (Wiesenthal), שתמיד חשבנו ש"היא רק רוקדת ואלס"; כך רקדו מרגרטה וולמן וגרטה בודנוויזר, מנהלת האקדמיה למחול בווינה עד השנה שהעניקה לפסטיבל את שמו – 1938 – וכך מנסות לרקוד הצעירות שבסטודיו. למרות המאמצים, הן נראות כצל חיוור ליד דאנלופ, בת 88, לדבריה, ועדיין תמירה, צלולה ומשעשעת. בחליפת אימון שחורה ובחגורת צעיף משי תכלת היא כובשת את לב כולם, מעוררת התרגשות וזוכה למחיאות כפיים ממושכות. "אם הן ייהנו, הן יבינו", היא אומרת אחר כך, צחוק בעיניה הכחולות.

הפסטיבל הוא פרי עבודתה הממושכת של ד"ר אנדריאה אמורטDr. Andrea Amort) ),  מומחית למחול ולריקוד ההבעה, שכתבה ספרים על המחול בווינה וביניהם ספר יסודי ביותר על קורט יוז.

באוסטריה לא מדברים על מה שהיה עד 1938. הווינאים עדיין רואים בעצמם קורבנות והשיח העמוק, מלא האחריות והאשמה של הגרמנים, לא הגיע אליהם. ביומי האחרון בווינה הוצב ליד קתדרלת סטפן המפורסמת שלט ענק, לזכרם של חברי תנועת ההתנגדות האוסטרית לשלטון הנאצי, שרובם ככולם הומתו. בתנועה היו חברים מכל שכבות האוכלוסייה – קצינים גבוהים בוורמאכט, דוורים זקנים, רופאים, קומוניסטים  וסוציאליסטים. תמונותיהם מופיעות לצד הוראות המשטר הנאצי לרדיפת יהודים. הקהל הרב העובר על פני השלט נעצר וממלמל בגרמנית – נו טוב, מה כבר יכולנו לעשות, גם אנחנו היינו רעבים. במחזה מתבוננים כמה זרים המומים, צעירים מכדי לתפוש את גודל הזוועה שנגלית לעיניהם לפתע, באמצע סיור בעיר היפה.

במחול לא דיברו על השנים ההן. הרי זרם שלם ועשיר של מחול נעצר והושלך ככלי אין חפץ בו. אמנים נמלטו על נפשם, ולא כולם הצליחו. זרעי מחול ההבעה, שבית הספר הראשי שלו היה החל בשנת 1927 בלאקסנבורג שליד וינה, נזרעו בארצות רחוקות כמו קולומביה, לשם ברחה תחילה בודנווויזר, באוסטרליה ובניו זילנד שאליה היגרה דאנלופ  מאוחר יותר, ביפן ובאנגליה ובארץ ישראל ועוד. דאנלופ היתה חברה בקבוצתה של גרטה בודנוויזר, שהיתה גם מורתן של מרגלית אורנשטיין ובנותיה התאומות יהודית ושושנה.  מרגלית, כידוע, ייסדה את בית הספר הראשון למחול בפלשתינה-א"י.

הוזמנתי לפסטיבל כדי להרצות על הקשר הגורדי בין המחול הגרמני המודרני למחול הישראלי. ערב הגאלה לכבוד ורה גולדמן נקרא על שמה של גרטרוד קראוס, שהיתה אסיסטנטית של רודולף פון לאבאן ובעלת להקה משל עצמה. גולדמן, תלמידה של קראוס ופליטה בעצמה, גם רקדה בערב החגיגי שבו הוענקה לה מדליית כבוד מטעם העיר וינה.

באולם האודיאון המפואר ראיתי את הופעת הבכורה של ואלפראו ((Wallfrau, כינוי שנתן למרגרטה וולמן מקס ריינהרדט, בכוריאוגרפיה של רנטו זאנלה (Zanella Reanto), שהיה כוריאוגרף הבית באופרה של וינה. בהפקה עשירה ומהודרת, ייסורי הנפש של וולמן באים לידי ביטוי במחול ובתיאטרון תנועה של קבוצה המספקת רקע מתחלף לחייה. לקראת הסוף, עם המלחמה, היא מפסיקה לרקוד, נואשת.

מופע מפתיע נוסף בפסטיבל, שהשתרע על פני כל החודש, היה "הנערה הזרה", שבו חייה של גרטה ויזנטאל מוארים מפן שונה לגמרי מזה שתיאר אותה כ"קורנת נצחית". הבמאית פאני ברונר (Fanny Brunner) משתמשת בטקסט שכוח שכתב המשורר הוגו פון הופמנסטאל (Hugo Von Haffmannsthals) לוויזנטאל, ומנסה לגלות את הדמות המיוסרת המסתתרת מאחרי החיוך. שחקנית מדקלמת את הטקסט וריקודיה של ויזנטאל מופיעים בהקשר אוטוביוגרפי, משוחזרים, אבל לא באופן ששופך אור חדש על כוונותיה  ועל חייה. קטע מחול מינימליסטי ומרוכז מאוד היה ביצוע של "הנערה והמוות", שסיים את המופע הייחודי.

היו מופעים נוספים שלא הספקתי לראות, כמו מחול של רוזליה חלאדק, ריקוד עם מקל, שבו נעשה שימוש ביצירה החוקרת את המיתוס של אדיפוס, או   Figurentheaterהחוזר למיתוס של ד"ר פאוסטוס, שהוצג במקור בימי הביניים כתיאטרון בובות, בבימוי כריסטיאן זאנגר (Christian Zanger).

הוקרנו גם סרטי מחול ישנים, וביניהם סרט על תהלוכה בבימויו של לאבאן, שבו נראות לרגע גרטרוד קראוס וגיזה גירט(Gisa Geert) , משנת 1929; סרט בשם צלליות משנת 1936; וסרט בשם החיפוש אחרי המחול על שחזור הריקוד היריבות משנת 1930, שנערך לרגל יום ההולדת ה-80 של האחיות אורנשטיין והוקרן במרכז סוזן דלל בשנת 1991 כמחווה ללמעלה מ-60 שנות עבודה שלהן. במכתב ששלחה יהודית אורנשטיין לידיד בארץ ישראל בשנת 1928, היא מספרת בהתרגשות שהיא ושושנה התקבלו לכיתה הגבוהה באקדמיה כדי ללמוד אצל גרטה בודנוויזר. נוכחותה של שונה דאנלופ בהקרנה היתה מחמאה וסגירת מעגל.

גבי אלדור – מבקרת וסופרת מחול, במאית ושחקנית. מייסדת ומנהלת אמנותית שותפה של התיאטרון הערבי-עברי ביפו. בין  יתר תפקידיה שימשה מנהלת אמנותית שותפה בתחרות המחול הבינלאומית "הבניולה" בצרפת, כתבה את הערכים על מחול ישראלי לאנציקלופדיה לארוס. קיבלה את פרס רוזנבלום לאמנוית הבמה. מלמדת בסמינר הקיבוצים.

סגור לתגובות.