רינה שחם הלכה לעולמה 1930- 2004/ גיורא מנור

כתב עת: מחול עכשיו

עורכת: ד"ר רות אשל

גיליון 11, נובמבר 2004, עמ'  4-6

מו"ל: הספרייה הישראלית למחול

כתב העת יצא לאור בתמיכת משרד החינוך, התרבות והספורט, מינהל התרבות- המדור למחול


בראשית שנות ה- 50, שנים מעטות אחרי מלחמת העולם השנייה וסיום המצור שסגר על  האמנות בארץ מאז 1940, הגיעו לחופי ישראל נציגותיו הראשונות של המחול המודרני האמריקני, מבית מדרשם של מרתה גראהם, דוריס האמפרי, חוסה לימון, ובני דורם, מעצבי הסגנון שהחל לכבוש את עולם המחול.

רינה שחם הגיעה לישראל מארצות הברית בשנת 1950  עם בעלה דאז, דוד שחם, שהיה שליח בתנועת הנוער של השומר-הצעיר, שם הכירו השניים. משהסתיימה שליחותו, שבו ארצה, לקיבוצו של שחם, בית-אלפא. אבל עד מהרה התברר, שלא היה זה בגדר האפשר לקשור – בשנים ההן – את העיסוק המקצועי באמנות המחול עם חקלאות קולקטיווית.

בתל-אביב, אליה הגיעה שחם, היו אלה שלהי תקופת האקספרסיוניזם המרכז אירופי, שבמרכזה עמדה יצירתה של גרטרוד קראוס. רינה שחם בלטה ביכולתה הטכנית ובהופעתה החיצונית המרשימה. כאשר הוצג בהבימה המחזה לתזמורת קאמרית, קריין ורקדנית סולנית, "מעשה בחייל" מאת איגור סטרווינסקי, רקדה שחם את תפקיד הסולו.

שחם גם נטלה חלק נכבד בניסיונה האחרון של גרטרוד קראוס לנהל להקת מחול מודרני מקצוענית – תיאטרון הבלט הישראלי, שפעל בשנים  1952-1953. היא רקדה בהצלחה רבה תפקיד מרכזי ב"אש בהרים", מחול דרמטי על חיי המתיישבים היהודים בארץ, מאת היוצר האמריקני טאלי ביטי (Tally Beatty).

ב- 1952 בביקורו בארץ העמיד ג'רום רובינס את הבלט "Interplay", בשני הרכבים שונים. האחד של רקדני בלט, מבכירי תלמידיה של מיה ארבטובה, והשני – צוות רקדנים מתיאטרון הבלט הישראלי, שכלל את רינה שחם, אריה כלב ויונה זילברמן.

רינה שחם השתתפה גם  בתיאטרון הלירי של אנה סוקולוב  כרקדנית בתוכנית הראשונה  (1962) וכרקדנית אורחת  ב- 1964.

כשהגיע הרגע בו נערכו בחינות כניסה ללהקת בת-שבע, בשנת 1963, והתברר שרינה שחם אינה כלולה בלהקה החדשה, שכל תשומת הלב הציבורית הוסטה אז לעברה, עורר הדבר תמיהות ותהיות. לפי כל קנה מידה לא נפלה שחם ביכולותיה מהרקדניות שהתקבלו לבת-שבע.  אך שחם לא היתה חניכת בית הספר של מרתה גראהם, בו למדה רק שנה אחת, וסגנונה התנועתי היה, בעצם, הרבה יותר לירי ואישי ממה שציפתה גראהם מרקדניה. יש לשער כי מסיבה זו, גראהם – שהיתה הקול המכריע בשאלה מי יתקבל לבת-שבע ומי לא – הביעה דעה שמנעה משחם להיכלל בין רקדני הלהקה.

זו היתה מכה כבדה לרינה שחם, אך היא המשיכה בעבודתה, ועסקה בעיקר בהוראה במסגרת הסטודיו שלה, שגם הופיע לא פעם ביצירותיה. בין תלמידיה היו רקדנים בולטים כגון אהוד בן-דוד.

בשנות ה-70 ייסדה את  "הלהקה הקאמרית" בשיתוף עם רוני סגל ז"ל. בהמשך יצרה את המופע "נמר הפוך" (1980), שהועלה במשך שלושה חודשים, פעם בשבוע, בתיאטרון הקומה השלישית ביפו. עם סיום העלאת "נמר הפוך", רוני ניניו הפיק וביים סרט תיעודי על המופע.

ב-1976 שחם (יחד עם רינה גלוק) היתה ממייסדות להקת בת-שבע 2 – להקת עתודה ללהקת האם, לה גם יצרה מספר עבודות. בין הפרויקטים הנוספים: "סבך" (1983),  "בין חושך לאור" (1986), ו"מסך עשן" (1988).  הפרויקט אחרון של רינה שחם –  "שילוב" (1996)  –  נעשה בשיתוף עם עפרה בן-צבי סרוסי.

רינה שחם היתה אמנית-מחול ממדרגה ראשונה, אך נסיבות חייה לא אפשרו לה להגיע אל מלוא פיתוח כשרונותיה.

ובתחום ההוראה…

עפרה בן-צבי סרוסי

רינה שחם היתה לא רק רקדנית וכוריאוגרפית אלא גם מורה מוכשרת, שהעמידה דורות של תלמידים. בתחילת שנות ה-50  היתה שחם הראשונה שהחלה ללמד בארץ  את שיטת מרתה גרהאם, שכללה בתחילה אלמנטים גם מטכניקת מרס קנינגהם. עם השנים, פיתחה טכניקת הוראה ייחודית משלה.

היא לימדה במסגרת השתלמויות של מורי מחול  בתנועה הקיבוצית, שהתקיימו בקיבוץ חצור בשנים 1953/4. בתחילת שנות ה-60  החלה  ללמד שיעורי תנועה לשחקנים (ביניהם אילי גורליצקי ונירה רבינוביץ) ובהמשך העבירה קורס קיץ (1971) לתלמידי משחק ודרמה מארה"ב שהתקיים בכפר המכבייה. עד שנות ה-80 לימדה שחם גם בחוג לתיאטרון של סמינר הקיבוצים. החל מ- 1980 לימדה תנועה בחוג לתיאטרון של הפקולטה לאמנויות של אוניברסיטת תל-אביב במשך אחת עשרה שנה.

ב-1986 הזמינה אותה אראלה הים, שהיתה מנהלת מגמת המחול המחול בבית הספר לאמנויות "רעות" בחיפה (חטיבת הביניים), ללמד וליצור כוריאוגרפיות. החל מ-1989, במשך עשר שנים,  ניהלה שחם את מגמת המחול בבית הספר תיכון ויצ"ו בחיפה.

רינה שחם המשיכה ללמד קבוצה מצומצמת של תלמידות ממש עד לכתה מאיתנו.

סגור לתגובות.