אודות

סיפורם של כתבי עת 

האתר יומני מחול בישראל כולל בתוכו את השנתון מחול בישראל, הרבעון מחול בישראל והמגזין מחול עכשיו – מפעלי חיים של גיורא מנור ושלי. בחוברות אלה מצוי מאגר עשיר, הכולל מאות מאמרים ומחקרים שחיברו מיטב כותבי המחול בישראל מאז 1975. כתבי העת הכלולים באתר מתעדים את הדרך שעשה המחול בישראל ומשקפים אותה. מאגר המידע הזה פתוח ללא תשלום לקהילת המחול בישראל. החומר מוגש לשוחרי המחול ולעוסקים בו באהבה ומתוך אמונה ששני המסלולים שבהם פועל המחול, המעשי והתיאורטי, מזינים זה את זה. האתר עדיין מצוי בבנייה. בעתיד הוא ישמש אכסניה לעבודות תזה, לתיעוד, לספרים בעברית ולמאמרי ביקורת.

 

 

השנתון מחול בישראל (1990-1975)

השנתון מחול בישראל נוסד ב-1975 על ידי גיורא מנור וג'ודי ברין-אינגבר. ג'ודי, רקדנית צעירה, היתה לפני עלייתה לישראל אחת מעורכות המשנה של כתב העת DANCE MAGAZINE  בארצות הברית. היא ערכה עם מנור שני שנתונים ואחר כך חזרה עם משפחתה לארה"ב. עד היום יש לה קשר הדוק עם ישראל והיא מומחית למחול יהודי וישראלי.

מנור המשיך לערוך את השנתון לבדו, ועם השנים, באופן הדרגתי, החלה גילה טולידאנו לסייע לו בצדדים האדמיניסטרטיביים של הפקת כתב העת. גילה היתה יד ימינה של שרה לוי-תנאי ובאותה עת סיימה את תפקידה כמנכ"לית תיאטרון מחול ענבל. בהמלצתו של מנור, שהיה יועץ אמנותי לספרייה למחול, התקבלה לעבוד בספרייה, תחילה כספרנית במשרה חלקית ובהמשך כמנהלת. החל מ-1985 היתה עורכת שותפה למנור.

במבט היסטורי יש חשיבות למועד שבו נוסד השנתון. במחצית שנות ה-70 התאפיין המחול בישראל בריכוזיות. בארץ פעלו כמה להקות ממוסדות בודדות, שהרפרטואר שלהן התבסס בעיקר על כוריאוגרפים אורחים מחו"ל ורוב היצירות שהעלו היו בהשראת סגנונה של מרתה גרהאם. אז עדיין אי אפשר היה לדעת שבתוך שנתיים (1977) יתחילו להיווצר סדקים בריכוזיות ויחל תהליך צמיחה של יוצרים עצמאיים, הפועלים מחוץ ללהקות הממוסדות. כינויים שונים דבקו בפעילות שהחלה לתסוס בשולי עולם המחול – "מחול אחר", תיאטרון-מחול, מחול פוסט-מודרני או תיאטרון-תנועה. כולם תיארו מחול ניסיוני, שונה מזה של הלהקות הגדולות, שנוצר על ידי כוריאוגרפים ורקדנים ישראלים. השנתון היה למראה ששיקפה ותיעדה את השינוי שהתחולל, שהיה ניצניה של פריחת המחול המורגשת כיום בישראל. בראשית המאה ה-21 יש בארץ פעילות עשירה של להקות ממוסדות ובצדה עשייה מגוונת ומרתקת של יוצרים עצמאיים.

השנתון התבסס על מבנה זהה, שלא השתנה גם כאשר מספר העמודים הוכפל עם השנים. כל שנתון פותח במקבץ מאמרים בעברית, שבסופו רשימת הבכורות. הרשימה כוללת את שמותיהם של הרקדנים, הכוריאוגרפים, מעצבי התפאורה והתאורה ומציינת גם הופעות של להקות אורחות מחו"ל ואירועים מיוחדים. בחלקו האמצעי של השנתון מצוי מקבץ עשיר של צילומים מהופעות הבכורה (עם כותרות בעברית ואנגלית), בעמודים לא ממוספרים. השנתון חותם בתרגום של חלק מהמאמרים בעברית לאנגלית. למאמרים באנגלית שער בשפה האנגלית, עם ספרור משלו (מתכונת העשויה לגרום לבלבול: בחלק מהמקרים הופיעו מאמרים שונים, אחד בעברית ואחד באנגלית, אך מספרי העמודים היו זהים). בשנתונים שזורות מודעות פרסומת רבות, שהן כשלעצמן תיעוד היסטורי של העשייה באולפני המחול ושל האופן שבו נהגו להקות ואמנים לפרסם את עצמם.

לאורך השנים יצאו לאור 13 שנתונים, באמצעות "האגודה למחול בישראל" שבמשמר העמק, קיבוצו של מנור. ב-1984 הצטרפה לעושים במלאכה "אגודת ידידי הספרייה למחול". כל העבודה נעשתה בהתנדבות. ההפקה מומנה באמצעות מודעות פרסום.

הרבעון מחול בישראל (1998-1993), עורכים: גיורא מנור ורות אשל

גיורא מנור חלם על הפיכת השנתון לרבעון. בהיותו חבר קיבוץ חסר לו הכסף שאפשר לפתוח במפעל זה והוא נזקק למימון נוסף. הרבינו לשוחח על כך. הפתרון הגיע ממקום בלתי צפוי. באותה עת, החבר של בתי יעל היה בחור חיפאי צעיר בן 25 בשם ליאור ויינטראוב, שהוציא לאור עיתון סטודנטים (זום), וכן הפיק עיתונים רבים עבור אוניברסיטאות ברחבי הארץ והיה בעלים של משרד פרסום. הרעיון לצמוח עסקית לכיוון מגזינים בתחום התרבות קסם לו והוא מיקד הרבה מהמרץ והיכולות שלו לפיתוח יוזמה זו יחד עם צוות משרדו.

אחרי שיצאו לאור ארבעה גיליונות של מגזין מחול בישראל בפורמט עיצובי חדש ומודרני, בהפצה בכל דוכני העיתונים בארץ ולאחר השקת תכנית מנויים מוצלחת למגזין, החל הרבעון לקבל תמיכה ממשרד החינוך – מהמועצה הציבורית לתרבות ואמנות – המחלקה למחול, בניהולה של נילי כהן.

ויינטראוב היה איש שיווק ויזם מעולה, והמגזין הגיע לתפוצה ארצית ובינלאומית (במגזין היה חלק מובנה באנגלית), פורסמו בו מודעות של מפרסמים גדולים וכן של כל להקות המחול ובתי הספר למחול בישראל, הצטרפו אלפי  מנויים והוצאו לאור מוספים מיוחדים (25 שנה ללהקת בת שבע, מוסף למחול עם ועוד). בהמשך הוציא ויינטראוב ומשרדו מגזינים ארציים נוספים בתחום המוזיקה ובתחום התיאטרון.  לאורך השנים יצאו לאור 13 גיליונות של הרבעון מחול בישראל.

 

מחול עכשיו (2000 ואילך), עורכת: ד"ר רות אשל (גיליונות 14-18 בשיתוף עם ד"ר הניה רוטנברג)

במהלך 1999 גיורא מנור שכנע את חבצלת, מוסדות תרבות וחינוך של השומר הצעיר, להפיק כתב עת למחול וההפקה עברה לחבצלת שנודעה כמו"ל של כתב העת היוקרתי סטודיו, המוקדש לאמנות פלסטית. להפתעתי, התנאי שהציבה חבצלת לתמיכתה בכתב העת למחול היה מינויי לעורכת. לראשונה היה לי החופש המלא לנווט את העיתון. שם כתב העת, הקונצפט  האמנותי  של הכתיבה והגרפיקה שונו. לרשותי עמדו משרד, מזכירה (אורדית קוטלר) ומנכ"ל נמרץ ואכפתי (חנן רוגלין). הגרפיקאיות נעמי מורג ואביגיל הורוביץ מונו על ידי רוגלין וחלק מכתב העת הופק בצבע. לכתב העת החדש קראתי מחול עכשיו.

המאמרים במחול עכשיו נשאו אופי אקדמי יותר, ועם זאת היו נגישים וידידותיים גם לקהל לא מקצועי. לצד כותבים ותיקים, כמו גבי אלדור, דן רונן והניה רוטנברג, שהחלה לכתוב ברבעון מחול בישראל, גדל דור חדש של חוקרי מחול שמצא במחול עכשיו בית חם. בין הכותבים מהדור הצעיר אפשר להזכיר את דינה רוגינסקי, יונת רוטמן, עינב רוזנבליט, שרי אלרון, ילי נתיב, שלי ביקלס וטליה פרלשטיין-כדורי. הפקת כתב העת היתה כרוכה בהוצאות גבוהות וההפסדים תפחו. אחרי שיצאו לאור עשר חוברות, הודיע חבצלת שהיא חדלה להיות המו"ל. בשנים 2003-2000 נתמך מחול עכשיו על ידי המועצה הציבורית לתרבות ואמנות – המדור למחול, בניהולה של נילי כהן, ועל ידי חבצלת.

כתב העת לא יצא לאור במשך שנתיים מתסכלות, שאחריהן התחדשה הפקתו של מחול עכשיו. המו"ל הפעם היה הספרייה הישראלית למחול, בניהולה של טליה פרלשטיין-כדורי. תמיכה כספית התקבלה ממשרד החינוך, התרבות והספורט, מינהל תרבות – המחלקה למחול בניהולה של נילי כהן. נדמה היה שאחרי שנים רבות כל כך של מאבק הישרדות מצא כתב העת בית ראוי. אבל אחרי שלוש חוברות (גיליונות מס' 13-11) שהתפרסמו בשנים 2005-2004, ומסיבות שאינן תלויות בנו, עברה הספרייה למחול זעזוע עמוק והוצאת מחול עכשיו הופסקה.

רק ב-2008 בשלו התנאים לחידוש ההוצאה לאור של מחול עכשיו ופורסם גיליון מס' 14. היכרותי רבת השנים עם נאוה צוקרמן תרמה לכך שתיאטרון תמונע ניאות להיות המו"ל. ביקשתי מהניה רוטנברג, שסייעה לי בעבר, להיות עורכת שותפה והיא עבדה לצדי בגיליונות 18-14. בימים אלה יצא לאור גיליון מס' 21 ואני מודה למערכת המלווה אותי על סיעור המוחות והפרגון. חברי המערכת הם נאוה צוקרמן, דן רונן, שרי כץ-זכרוני, יעל מירו, יונת רוטמן, עינב רוזנבליט ורונית זיו. תודה לגרפיקאי דור כהן ולעורך הלשוני רן שפירא, המלווים את כתב העת בנאמנות מאז 2004.

 

 גיורא מנור 2005-1926

פגשתי את גיורא מנור לראשונה כשבא לראות חזרה בסטודיו של ליה שוברט וקאי לוטמן בחיפה. זה היה ב-1971. הייתי רקדנית צעירה והוא היה מבקר מחול מוערך בעיתון על המשמר. לא אשכח את העידוד והכוח ששאבתי מרשימות הביקורת שכתב בשנים הרבות שהקדשתי לעשייה תובענית על הבמה. הייתי מאושרת כשהקדיש את השער האחורי של השנתון ב-1977 לרסיטל המחול שלי, עם צילומים מתוך "קווים שבורים" לכוריאוגרפיה של הדה אורן. ב-1980 שלחתי לו את הכתבה הראשונה שלי, "השיעור", והוא פרסם אותה בשנתון באותה שנה. הוא עודד אותי להמשיך ולכתוב ונתן לי במה קבועה בשנתון. בהמשך היינו שותפים לייסוד הרבעון מחול בישראל ולעריכתו. לימים, כשהייתי לעורכת מחול עכשיו, מנור בירך אותי על כל חוברת שיצאה לאור. הוא היה חבר וקולגה, לא היסס לחלוק עם אחרים בנדיבות את הידע הרב שאצר ותמיד היה נכון לתת עצה טובה. בעיני, הוא דוגמה לאופן שבו יש לעודד ולטפח את הדורות הבאים. אני גאה ומאושרת להקדיש לו את האתר.

 גיורא מנור נולד בפראג  בשנת 1926 למשפחת סוחרים אמידה. עם כיבוש צ'כוסלובקיה התכוונה המשפחה לעלות לארץ ורכשה  חלקת אדמה ביוקנעם. ב- 1939,  הקדים הנער בן  ה- 13 את העלייה והגיע לקיבוץ משמר העמק. בעקבותיו הגיע לקיבוץ ארגז ענק עם רהיטים, אבל ללא ההורים ואחותו התינוקת, שנשלחו למחנה השמדה. הקיבוץ הפך לביתו עד ליום מותו.

גיורא מנור ז"ל

אהבתו הראשונה היתה התיאטרון והוא השתתף בהצגה "הוא הלך בשדות" שהועלתה  בתיאטרון הקאמרי. התגייס לנח"ל ויזם את הקמת להקת הנח"ל, שהיה למפקדה הראשון.  בהמשך ביים ולימד ב'בית צבי', ושימש במאי תסכיתים ומבקר תיאטרון ב'קול ישראל'. ב- 1970, אחרי עשרים שנות בימוי בתיאטרון החליט שאיננו רוצה  להמשיך בבימוי, נמאס לו מבעיות המשמעת ומהמתחים הנלווים למקצוע, כך אמר.

הוא החל לכתוב ב"על המשמר", דווקא על מחול. באותן שנים כתב דב בר-ניר ביקורת על תיאטרון, והוחלט שאין מקום לשני מבקרי תיאטרון באותו עיתון. לכן יועד גיורא לכתוב על מופעים אקספרימנטליים, ובייחוד על מחול. וכך, במקרה, הגיע למה שהיה לימים למרכז עבודתו.

ב-1975 הוזמן  לכתוב מאמרים על מחול ב"דבר השבוע", ובאותה שנה החליט הגיע שהזמן שלאמנות המחול הישראלית יהיה ביטאון מקצועי. כך נוסד השנתון "מחול בישראל"  (1975-1990) יחד עם ג'ודי אינגבר ומאוחר יותא היצטרפה אליו גילה טולידאנו. השנתון תיעד את המחול בארץ, בשנים שבהן הפכה אמנות המחול מאמנות שולית לאמנות פורצת דרכים וגבולות. בהמשך ייסד יחד עם רות אשל את הרבעון "מחול בישראל" (1993-1998) שאותו ערכו במשותף. ב- 1979 יזם את הכנס הבינלאומי למחול בירושלים בנושא "התנ"ך במחול" וערך ספר בנושא זה  "The Gospel According Dance – 1980" בו כתב את המאמר המרכזי. הספר התפרסם בשפה האנגלית בארה"ב בהוצאת כתב העת  "Dance Magazine". גיורא נעשה לשופר של המחול בישראל בחו"ל ומאמרים שלו החלו להתפרסם בכתבי עת בעולם באנגלית ובגרמנית.  בכישרון רב ידע ליצור קשרים עם דמויות מובילות במחול העולמי, לטפח אותם לאורך שנים, ורבים מהם הפכו לידידיו הקרובים.

גיורא מנור עם ג'ודי ברין-אינגבר (מימין) ורות אשל

גיורא מנור  היה אוטודידקט ורכש בכוחות עצמו ידע רחב ומעמיק במחול. הידע שלו בתיאטרון הרחיב את יריעת ההסתכלות שלו (לימים היה  גם מבקר תיאטרון ב"על המשמר", עד סגירת העיתון).  היה ממקימי הספרייה הישראלית למחול בבית אריאלה ופרסם שבעה ספרים, כולל ספר הביוגרפיה על חייו "הטוב בזמנים והרע בזמנים" (1996). בין הספרים שכתב על מחול:  "ברוך אגדתי – חלוץ המחול בארץ ישראל",  "חיי המחול של גרטרוד קראוס" (1988), ו"דרכה הכוריאוגרפית של שרה לוי-תנאי"  (2002).

בעשור האחרון כתב בקביעות מאמרים על מחול בכתב העת "מחול עכשיו – כתב עת למחול בישראל" והיה למבקר מחול באתר של ירון מרגולין israeldance.

במגירה היו מוכנים הטקסטים לשני ספרים נוספים שהמתינו למו"ל. האחד "אלה שלא רקדו" – על דמויות מפתח במחול, שלא רקדו בעצמם אבל הניעו את עולם המחול, כמו סרג' דיאגילב ובת-שבע דה רוטשילד. הטקסט שהועבר לידי רות אשל  על ידי יוסי זיידר, עתיד להתפרסם באתר.

רות אשל